~

בשש בערב השמיים סגולים. בשש וחצי הגינה כבר חשוכה לגמרי, והאנושות נדלקת. הצמחים מפסיקים לסנטז ומתחילים לנשום. גם אני.

יוצאת אל החושך, מתעטפת, נאחזת בספל הקפה שלי בשתי כפות ידיים מפשירות ומביטה אל החושך מסמיך.

דובה אוכלת ומעיפה אלי מדי פעם מבט צהוב. חתולת רחוב.

הלימודים מתגברים והולכים. הקורסים מרתקים (ברובם) וקשים (ברובם) ואני מחפשת את המחילות שדרכן בורח לי הזמן,  וזקוקה ל (איך הוא אמר את זה היום? אה:) "רעיון אלטרנטיבי לפתרון אסוציאטיבי."

אז אני יושבת בחושך וחושבת.

בחושך הזה החלטתי לוותר על הצעת העבודה המפתה ההיא. נכון ש- 850 שקל ליום קצר זה לא משהו שמוותרים עליו ככה בקלות, אבל אין לי זמן להשקיע בזה, ואני לא מתכוונת לעשות את זה כלאחר יד. עדיף לי ככה. גם שיווקית. להשאר עם המוניטין הטוב שלי ולהיות מבוקשת עדיף על להתחייב ליותר מדי דברים במקביל ולהחליק את כולם איכשהו. אני לא אוהבת "להחליק". אני אוהבת להשקיע את כל כולי. בגלל זה רוצים אותי. בגלל זה אני מוותרת הפעם. נדמה לי שזו החלטה נכונה.

חוצמזה היו הרפתקאות עם הכחולה השבוע. וואו. הרפתקאות של סרט הוליוודי משובח, כולל כל האלמנטים החשובים: פשע, גנבים, פריצה, שוטרים שדופקים לי בדלת בארבע וחצי בלילה, לילה לבן, תחנת משטרה, חוקר, תלונה, נסיעות הזויות בפאתי יפו,  בלשות, פראנואידיות, מארב...

אבל נוכח האירוע אני מותשת (טרם הושלמו שעות השינה החסרות) ולכן אני מצטערת ומיד מבטיחה לספר את הסיפור המלא בהזדמנות אחרת.

תובנה קטנה לסיום:

אני חיה בסרט, אבל מי לעזאזל בחר באקשן ואימה?! 

ישוכתבו חיי לקומדיה רומנטית, ויפה שעה אחת קודם!

לילה טוב.