~

שיבה: טרמינל, אמא ואבא שלי. חיבוקים ארוכים. אחר כך נוסעים אליהם.

זיקוקי זינוקי ליקוקי געגוע. אין כמו הכלבה שלי בעולם כולו.

אחר כך כל השאר שאין כמותם. ארוחת ליל שישי.

פרסיליה מלכת המדבר טובה תמיד, גם כדי לא להכנע לשינה לפני שמסמיך הלילה.

כשאני נכנעת ונותנת לשינה הכבדה להצמיד אותי למזרון כמו מתאבק סומו, אני נופלת לתוך תהומות הבלבול של הבלוטה הפינאלית, והם עמוקים וחשוכים.

ובבת אחת פתאום בוקר. אני מעמיסה הכל אל הכחולה, ונוסעת הביתה. הגינה יפה (אבא הצטיין) ואני פותחת את הדלת ועוברת בין החדרים. בחדר של השותפה שלי ישנם רק קירות והד. גם בשאר הבית עומס הרהיטים ותמונות הקיטש שלה איננו, ובמקומו אויר נכנס. שישה חלונות פערתי כדי לתת לקרניים של שמש להכנס. לשלווה יש נוכחות, והיא מרחפת בגינה ובבית ומעל העור שלי ודרכו.

השיבּה, הלימונית והלמון-גראס התייבשו (אבל עוד אוכל להציל). סוזי שחורת העין הלכה לבלי שוב, וכך גם העונתיים. זה לא נורא, כי ממילא כבר תיכף מתחלפת עונה, ובינתיים שתי חמניות מפריחות חיוכים צהובים. המקרר מלא מדי (כצפוי מאמא שלי). זר פרחים גדול הונח בתוך קנקן. אני מעבירה אותו לאגרטל. אחר כך, אמא ואבא שלי באים לאכול איתי ארוחת בוקר תחת עץ האבוקדו, ולקשקש. השכנה שלי שומעת, ויוצאת להושיט לי תבנית של עוגת גבינה מעל לגדר. "אפיתי לך אתמול", היא מחייכת אלי. "לא חזרת כבר אתמול? איך היה?", חמודה כזאת. השכן שלי רואה את המכונית ברחוב וקופץ עם הכלבה להגיד שלום. הקפה בבית טעים. גם העוגה. גם התאנים.

רשימת "דברים שחסרים בבית" מתהווה לאיטה. אני מפשפשת בארונות לראות מה חסר, ונפרדת מהקמח, האורז וכל החיפושיות שבתוכם. אחר כך קיטי וטוקה באות, ואודי מתקשר, וגם פיצי.

אחח. טוב לחזור.

אני צריכה להוסיף לרשימה שלי אבקת כביסה.

<בכותרת: מחווה לפרוייקט המראה. אני אוהבת השתקפויות. לפעמים אני מוכרחה למצוא השתקפות כדי להאמין>.