~

פתאום נדמה לך שאת חיה אשליה. שאת חיה בתוך איזה עולם פנטזיה מהורהר, בתוך מחשבות חלומות בהקיץ שעוטפים אותך שקופים ומפרידים אותך מהעולם. שהמציאות תמיד ליד אבל לא לגמרי, תמיד כמעט - אבל עוד לא, ואת כבר לא זוכרת את ריח הדיו, ואת מגדלת בשביל לברוא ואת ממוללת בשביל להריח, ואת מלטפת כדי לא לשכוח איך מרגישים רקמה חיה בקצות האצבעות. ואז פתאום את עוצרת לרגע. את מוכרחה לשחק עכשיו עם הצמצם. להצליח להעביר את המיקוד למה שנדמה היה לך שהוא רקע. את לא הרקע. אישה נשארת גם אחרי שהמחברת נסגרת. נשימות נשארות גם אחרי שמכבים את האור. גם אחרי שעוצמים את העיניים. בין המילים יש רווחים.

*

דודה: "אז מה, את גרה עכשיו לבד לבד?"

אני: "כן. אני ערירית".

*

יש ימים שבהם אני חושבת לעצמי, אולי זה לא מצב זמני, החדרים הריקים האלה. אולי אני אשאר ככה, עם גינה גדולה וכלבה וקפה ומילים וזהו. זה לא מעט, אבל זה קצת מעציב אותי לפעמים, המחשבה הזו שאולי ככה יעברו הימים, והימים שאחריהם, ואלה שיבואו אחר כך. שאולי מה שיש זה כל מה שיהיה אי פעם, ולעולם לא יהיו לי שוב כל הדברים של הביחד הטוב, השלו. שלעולם לא תצמח בתוכי וסביבי אהבה של איש.

לפעמים אני מחליטה שזה בסדר. שאפשר לחיות ככה. אני יכולה להחניק את הכמיהה כמו שאני מחניקה את החולי.

בימים אחרים, אני מתרגזת עלי. מה זה השטויות המלנכוליות האלה. נו באמת.

באויר יש ריח של גשם. אני מגושמת וגשמית וקצת עייפה, ונמאס לי להיות תמיד עטופה, ואני לא יודעת איך לקרוע אותי מתוכי.

*