~

א' אומר שזה לא מספיק, אז אני יושבת לכתוב.

אני מצוננת. בהתחלה נלחמתי פסיכולוגית (אוטוסוגסטיה: אני לא חולה. אני לא חולה. אני לא חולה). זה הצליח לדחות את ההתעטשויות בכמה ימים, אבל בסוף הן הגיעו, ובגדול. עכשיו תשמעו: לנהוג ולהתעטש באותו זמן זה פחד אלוהים. אז עם הרבה טקס בישבן רכשתי ויטמין סי,קלינקס, אקמול צינון, דקסמול קולד וקילו קלמנטינות. כיפאק היי.

השיא היא אתמול אני חושבת. בעבודה הרמתי איזה כלי זכוכית בידיים רטובות. הוא החליק לי, פגע בשולחן ונשבר לי בידים. כמעט איבדתי את זרת שמאל, אבל  זו רק זרת ורק כמעט. הלאברור חבש לי אותה הייטב. אחר כך חטפתי עייפות תהומית. נהגתי הבייתה כמו זומבי. בקושי הגעתי, ונכנסתי, ככה, כמו שאני, בגדים והכל- למיטה. עכשיו תקשיבו טוב: ישנתי משש בערב עד עשר בלילה. קמתי, הקאתי, אכלתי מרק וחזרתי לישון, מאחת עשרה עד תשע בבוקר. אההה. 14 שעות שינה טובות לחולים. אפילו יש פתגם כזה בערבית. בכל מקרה, היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. עדיין עייפה, כזאת מותשת, אבל קצת פחות, ואפילו בישלתי לי ארוחת ערב רצינית ועצם של בקר לגורה, ואם תאבון וחשק לבשל הם לא סימן מבשר טובות, אז אני לא יודעת מה כן.

האמת היא שלאור הצינון ומערכת החיסון הדפוקה שלי, אני בטח לא אצא מזה עד סוף החורף, אז אין אלא להתרגל לקול העמוק-אפילו-יותר שלי, למבט המזוגג ולעפיפוניות הכללית האופינית.

א' יגיד שזה לא מספיק, כי את כל זה הוא שמע כבר בטלפון. אחר כך הוא יספר לי דברים על פסטיבל הפסנתר ועל החנות של הספרים המשומשים ויבטיח לבוא איתי להצגה בהבימה. מזל שזה לא מספיק, אחרת בטח לא היינו הולכים.