~

באימיילים שלנו פתאום הבנתי - כשכואב, כשעצוב, אני נסגרת. אני נשתקת. זה בעיקר בגלל שכל החולי הזה מתובל בהמון חוסר אונים. למחלה הזו אין תרופה, וכשהיא ככה פתאום מתעוררת אין כל כך מה לעשות חוץ מלהילחם, להתמסטל ממשככי כאבים וכדורים אנטי דלקתיים ולחכות שזה יעבור.  וכשאני ככה, מחכה, אין לי כח לענות ל"מה שלומך" שמונה פעמים ביום ואין לי כח שיקרקרו סביבי וידאגו לי ויחפשו מה לעשות כדי להקל עלי, כי שום דבר לא מקל עלי כשאני ככה. אולי רק השינה.

זו המחלה שלי, ואני כנראה צריכה לחיות איתה ככה כשהיא באה, וכשהיא הולכת - להיות, פשוט להיות. ואתם יודעים מה, אם כבר להיות, אז להשתדל להיות כמה שיותר.

כן. אני יודעת: יש דברים יותר גרועים בעולם. זה נכון. אבל כשרע לי שדה הראייה שלי מצטצם וה"עולם" מתטשטש סביב הכאב שלי. והכאב שלי, מה אני אגיד לכם, הוא לא תענוג גדול.

העייפות הייתה רמז מקדים. קצת אחריה הופיעה הדלקת (סמוקה כולה, מתרגשת לראות אותי), קודם בברך אחת עם הופעות אורח בברך השנייה, במרפק ובכף היד. אחר כך באה הנפיחות בבלוטות הלימפה (נו ההן שמאחורי האוזניים) ובאצבעות, ואז בא דיכאון. דיכאון של ממש. אף פעם זה לא קרה לי קודם. דיכאון מהסוג שנשכבים במיטה ורוצים לא להיות, כי אין כח יותר. אין כח.

כששואלים מה שלומי ואני אומרת "יוצא מגדר הרגיל", זו בדרך כלל הכוונה. (ערכים נבחרים מבדיקת הדם של השבוע).

ועכשיו? עכשיו כבר קצת יותר טוב. הגוף שלי עדיין נלחם בעצמו. אני עדיין מותשת ומודלקת ומנופחת, אבל אני יודעת שעוד מעט זה יעבור.

זה יעבור.

נ

ו

כ

ב

ר.

שיעבור.

ומה עוד?

דובה עדיין שמנה, אבל עכשיו היא גם מתעטשת. זה חמוד, חתולה מתעטשת. עיטושים קטנים כאלה, עדינים. זה חמוד, אבל קצת מדאיג. כולם חולים בבית הזה.

בנסיון לחשוב על דברים אחרים ולהציף את עצמי בביצת הרחמים העצמיים הטובענית הזו, הכנתי ריבת הדרים שיצאה משובחת להפליא. תפוזים ולימונים ותפוז סיני היישר מהעצים בחצר. יש הרבה וזה משמח אותי כל בוקר כשאני מציצה אליהם מחלון המטבח, ובערב כשאני חוזרת. בטח בשבוע הבא אפשר יהיה לקטוף גם מהשמוטי. אבל האמת היא, שהגינה דיי מוזנחת. המון עשבים צמחו בכל הערוגות (זה בגלל הגשמים, וקוצר הזמן שלי), ועץ האגוז הגדול מפיל גשם של עלים צהובים עם כל רוח קלה, והוא עץ גדול מאוד. יש לו המון. השביל כולו מכוסה בעלים (ופקאנים!). הערימה שגרפתי היום עוברת לי את גובה הברכיים, ואני כמעט מטר שבעים.

אם מישהו חלם פעם לקפוץ בתוך ערמה ענקית של עלים של שלכת- זה הזמן.