~

1.

ליד הבית שלי יש מצודה צלבנית.

כשהייתי קטנה היינו הולכים למצודה וחוקרים בה את כל החדרים. האויר שם, היה לו ריח עמום כזה, של טחב ואבק, והמילים הדהדו בו בין קירות האבן בחללים הריקים. באולם אחד, שהאור נכנס אליו רק דרך חרכי הירי הצרים, היה חור עצום ברצפה, והיינו הולכים מסביבו, ליד הקירות, בצעדים של עקב בצעד אגודל, פוחדים לאבד את שווי המשקל וליפול. את תחתית הבור ההוא לא הצלחתי לראות בחושך, אבל אני בטוחה שהיו שם גוגלות אבירים סביב קופסת מטבעות נעולה ששומר עליה דרקון.

באולם השני, זה שיש לו חלון, הייתה בליטה כזו מהקיר, ואנחנו קראנו לה "כסא המלך", ולפי התור ישבנו עליה, גבוהים ומחייכים. האחרים יצאו החוצה, מתלחשים, וכבר נכנסו שוב, השתחוו ואמרו:

"שלום אדוני המלך!"

"שלום בני היקרים. איפה הייתם ומה עשיתם?"

"היינו שם" (מצביעים אל הדלת) "ועשינו ככה" (פנטומימה)

והמלך ניחש.

ואחר כך עלינו לגג. המדרגות היו גבוהות מאוד וצרות, ולא היה מעקה. הגג היה משופע, ואפשר היה לראות ממנו עד יפו. וליד האולם ההוא היה עץ התות שממנו קטפנו עלים לתולעי המשי שלי, שהתגלמו בקופסא במזווה ובקעו יום אחד בבת אחת, ופרצו בנחיל פרפרים לבנים דהויים למלא את המטבח כולו.

 2.

אני לא אוהבת להדאיג, והיום באימון מצאתי את עצמי מוקפת פתאום בהמון פרצופים מודאגים. אז נכון שכבר כמה שבועות לא הייתי, ונכון שגם היום תוך כדי האימון נדלקה לי פתאום היד, אבל דיי, אני לא אוהבת את כל העיסוק המוגבר הזה בכל הגוף-בלאי-סוג-ב  שלי, המתפרק לו לאיטו, גם כשזה לגמרי, לחלוטין כל כולו מדאגה כנה.

אני לא גוססת או משהו. תרגעו. כן. גם אתם שם.

3.

מצד שני, אם כבר שאלתם, אז בתוכנית האומנותית להשבוע: עוד בדיקות דם, תור לבדיקת אלרגיות ובל נשכח את הבדיקה המחרידה מכולן (יום רביעי הבא עלינו לטובה) שבו תורדם ליתוס כללית, ובעודה רפויה וחולמת ישלחו לה מצלמה דרך הגרון לקיבה, פלוס סייד תור לתרסריון. עושים לי בוק.

4.

זה מזכיר לי (יש לקרוא בקול רם):

יום אחד ניגשת התרנגולת אל השועל המוכר בחנות הספרים ומקרקרת: "book-book-book-book!"

השועל נותן לה 4 ספרים והיא הולכת משם.

למחרת היא חוזרת שוב: "book-book-book"

השועל נותן לה 3 ספרים והיא הולכת משם.

למחרת היא מבקשת: "book-book". נותן לה השועל שני ספרים והיא הולכת.

מסתקרן השועל, ומחליט לעקוב אחרי התרנגולת. עוקב עוקב עוקב, עד שהם מגיעים לשפת האגם

שם הוא רואה את התרנגולת מקרקרת אל המים: "book-book!"

יוצאת הצפרדע ואומרת: readit readit !

5.

אודי (כן. אודי ההוא) עצר אותי היום על המדרגות באוניברסיטה.

הוא: "לית, מה המצב?"

אני: "בסדר."

הוא: "יופי. איך היה סלווסטר?"

אני: "מעולה. ולך?".

הוא: "אני לא כל כך זוכר. הייתי פה במסיבה. ואיפה את היית שהיה כזה מעולה?".

אני: "בבית. יין טוב וחֶברה טובה".

הוא (פותח עיניים גדולות): "מי זה?"

אני: "אני לא מגלה לך כלום."

הוא: " מישהו שאני מכיר?"

אני: "אני לא מגלה לך כלום ככה. מילא, היית מזמין אותי לקפה כמו פעם, בימים הטובים. היינו יושבים, מדברים, אבל ככה? כאן על המדרגות? אין מצב"

הוא (מת מסקרנות): "אוקיי. אוקיי. את צודקת. מתי את מסיימת?"

אני: "עוד שעה. ואחר כך יש לי אימון"

הוא: "לא טוב. אני הולך לעבודה".

אני: "טוב אז בהזדמנות". (מחייכת חיוך קונדסי).

הוא: "טווב" (שני ווים במקור).

זה היה מצחיק. קצת רע מצידי, אני יודעת, אבל מגיע לו. 

6. ובסילווסטר?

הייתי בבית. עם יין טוב וחברה טובה.

הכל אמת. (גם החיוך הקונדסי).

7. איפהיית ומעשית, מתוך איזה ספר  שאבא שלי הקריא לנו לפני השינה:

"

דלית דלית איפה היית? דלית דלית, ומה עשית?

הלכתי לי לרחוב שמגר, כי חברי הטוב שם גר.

דלית דלית איפה היית? דלית דלית, ומה עשית?
שתיתי תה מן הקומקום, ולא עשיתי כלום כלום כלום.

"

מוזר שאני זוכרת הייטב את הדקלום. גם את הציור שהיה לידו, אבל לא מצליחה להזכר איזה ספר זה, או מי כתב אותו.