~

לילה אחד פתרתי בהצלחה את זה. בלילה אחר התמכרנו קשות, טוקה ואני, ל- LOST. תשתקו כולכם ואל תגלו לי כלום. עברו שני לילות ואנחנו כבר בפרק 11 של העונה הראשונה. הכחולה הייתה השבוע פעמיים במוסך. ביום רביעי- החליפו לה מיסב של גלגל אחורי. בשישי- רדיאטור חדש. בא לי לחנוק את המוסכניק שמתעשר על חשבוני, את הכחולה שמתמוטטת לי בבת אחת, ואת גיסי שטרח לחשב כמה אחוזים מעלוּת המכונית השקעתי בה החודש. אבא שלי רוצה שנמכור. אני אומרת - כל כך הרבה השקענו בתיקונים ועכשיו נמכור?! אז לא רק שהייתי תקועה כל הסופ"ש בבית בלי אוטו, גם שכחתי את העיתון במוסך, אז אין לי השבוע לא תשבץ וגם לא סדוקו. (זה קצת מסביר את תחילת הפסקה הזו, נכון?). המרפק שלי מגליד, מה שאומר שכל פעם כשאני מחליפה תחבושת אני צריכה לתלוש אותה יחד עם הגלד. אאוץ'. היום אצל האחות שאלתי אם מוכרחים לסגור את זה. היא אמרה שזה עוד עמוק וכדאי שכן, שמה לי פד ווזלין מיוחד שאמור לא להדבק, ואמרה לבוא שוב עוד יומיים. להתקלח עם מרפק חבוש זה פרוייקט משעשע למדי. אני עוטפת אותי בחצי גליל ניילון נצמד וסוגרת עם פלסטר. זה מזכיר לי סיפור ישן של אתגר קרת. אודי הזכיר לי שעוד לא עשינו טופס טיולים באוניברסיטה, וכבר סיימנו את התואר לפני כמעט חצי שנה. זה מזכיר לי שעוד מעט פברואר, החודש שבו אני אמורה (לפי תוכנית מגירה שהכנתי לעצמי) להתחיל להתאפס ולהחליט מה הלאה. בפברואר נגמרים שני חוזים בשתי עבודות, וצריך להתחיל להחליט מה ללמוד בשנה הבאה, אם ללמוד. זה קצת מלחיץ אותי, ההחלטות האלה. בעיקר כי אין לי מושג איך לעשות אותן. אז בינתיים אני מרשה לעצמי לא לחשוב על זה יותר מדי. בינתיים הגינה מלאה בעלים של הפקאן (וגם בפקאנים) אבל לא יורד גשם בכלל. ביום שישי יהיה לי חופש לסיים לכסח את הדשא ולגרף את העלים (איזה כיף!). אם קוראים אותי אולי במקרה קלינאיי תקשורת, או מישהו שמכיר אישית קלינאיי תקשורת, תשמיעו קול. אני רוצה לשאול אתכם משהו.

תודה. שלום. ולילה טוב.