~

השבוע הזה מסתבך סביב עצמו כמו חוט. אולי לא סביב עצמו אלא סביבי. אני קשורה בו, מסובכת, ואין לי כח יותר להרגיש רע ואין לי כח לעוד בדיקות ועוד רופאים ועוד חוות דעת, ואין לי כוח לכאב ואין לי כוח להרים את עצמי יותר. היום אני חלשה וקטנה.

אמא שלי מודאגת. היא הכינה לי מרק עוף עם גזר, של חולים. היא מחבקת אותי ולוחשת לי: בואי לישון בבית, ואין לי כוח לקום מהמיטה ולארוז עכשיו תיק. אחר כך היא נוסעת. עד הלילה היא תתקשר עוד חמש פעמים.

מחר הבדיקה. רוצים נבואה? הכל יצא שם תקין.

הכל יצא שם תקין והכאב יחייך וימשיך.

בשינה הטרופה שלי חלמתי שגונבים לי את כל הרהיטים והחדר ריק. הלכתי לקרוא לעזרה, וכשחזרתי, גיליתי שגנבו לי גם את הגג. ובחלום אף אחד לא מתרגש, אבל אני מוצאת את הגנב (הוא עומד שם, מסתכל עלי ומחייך).

אני מזנקת אליו ודוחפת אותו מה-אין גג  לרצפת החדר הריק. הוא כבד, והוא מתנגד, אבל אני דוחפת בכל הכוח, עד שהוא מאבד את שווי המשקל ונופל, והוא מת. ואני מסתכלת עליו שרוע שם, והגוף המוטל שלו ממלא את החדר. מגיע לו. מגיע לו, ואין לי גג והחדר ריק.
חלום מפחיד. מה אני מנסה להגיד לי?

נ.ב.

השיר ההוא (מספר 7) הוא מתוך "שירי שטות" מאת אורי סלע, שהתגלה בארון הספרים של אחותי אשר במושב.

היא הקריאה לי מתוכו עכשיו והוא נהדר ומעורר געגוע. גם היא.