~

היה זוועה. היה איום ונורא. היה מזעזע.

קצת כמו שהוא כתב, רק בלי זריקת הטישטוש.

הם לא רצו להרדים אותי. "ובכלל", הם אמרו, "זה ממילא יקח רק חמש דקות".

אז שכבתי שם, על הצד. ערנית לגמרי. והייתי ערנית לגמרי כשהוא התחיל להשחיל לי את הצינור דרך הגרון. והייתי ערנית לגמרי גם אחרי שהוא עבר את האזור שהספריי המאלחש הגיע אליו. והרפלקסים שלי פעלו נהדר: בלי לרצות השתנקתי. נחנקתי. השתעלתי. ניסיתי לבלוע. ניסיתי לירוק. להקיא. שכחתי לנשום.

"אל תנסי לבלוע", הוא אמר לי. "זה לא יעשה לך טוב". הלוואי ויכולתי לשלוט בזה. ססאמק. אתה מחזיק צינור השקייה שתקוע לי בגרון! היא החזיקה לי את הראש, מצמידה לי את המנשך לפנים. "תנשמי". באמת השתדלתי. 

הוא טייל שם, מסתכל דרך הסיב האופטי לתוף תוכי. אחר כך הוא השחיל בי שלל צינוריות ורודות, לשאוב ביופסיות מדפנות הקיבה שלי. ואני הזכרתי לעצמי: לנשום ליתוס. לנשום ולהרפות, והשתנקתי. זה היה נוראי.

ונכון שזה באמת לקח אולי חמש דקות, אבל זה היה הכי סיוט בעולם שאפשר. ממש. במיוחד כשאחר כך הוא משך את הצינור החוצה לאט.

בחדר שלו הוא אמר שהכל נראה תקין. יופי.

יופי?! לא יופי. הלוואי ומשהו היה שם לא בסדר. שלפחות ימצאו מה מכאיב שם כל כך. שיגידו לי מה לעשות.

ארז אומר: "ואם יגידו לך שאסור לך קפה?", ואני אומרת: אז אני לא אשתה קפה יותר לעולם. לא איכפת לי מה. אני רק רוצה שהכאב הזה ילך. ככה, כשלא יודעים, הוא יבוא וילך כשיבוא לו, ואני אכאב נכחו חסרת אונים.

חוסר האונים מתיש אותי. כשאני מותשת כל המערכות אצלי קורסות, וזה לא טוב לי. זה לא טוב.

ועכשיו כואב לי הגרון. אולי שרטו אותי שם, מבפנים (כמו אותה?). וכל בליעה היא תזכורת לסיוט ההוא.

ואני לא מוכנה שתהיה פה אף תגובה של רחמים. אחרת אני ממשיכה לשקוע, ונדמה לי שאני שקועה כבר עד הצוואר.

באוטו בדרך הבייתה הזיתי סיפור, על איש ששולח מכתבים לאישה מתה.

אני לא כותבת אותו.