כשזה ככה, רגע לפני שאת מוותרת על שיווי המשקל שלך ונופלת, להחבט בקירות מצוקים ולרסק את מה שנשאר בקרקעית חשוכה ולחה ורוחשת פחדים, תעצרי. תעצרי הכל. את הדמעות ואת הכעס ואת המולת המחשבות ואת הנשימה. הירח מלא ומאיר עליך כמו פרוז'קטור גדול, והעולם סביבך במה. תראי: את יכולה לעצור את ההתרסקות הזו כשאת נופלת אל תוך עצמך. את יכולה לבטל את כוח המשיכה, את החולשה, ולזנק חזק ורחוק משפת המצוק הזה. את יכולה. זה לא חוסר האונים של הגוף שלך שקורס ואין לך שליטה. אל תוותרי למציאות, אל תוותרי. הצילי את עצמך מהתהום ההיא.