~

בוקר.

ריבוע של שמש מחמם אותי מהחזה עד הברכיים. קר לי בכפות הרגליים. נובמבר מנסה לרמוז שהוא כבר כאן.

אם הייתי אחרת, הייתי אומרת שעד שלא יבוא לי מבול אני לא תולשת את העמוד של ספטמבר. פרנציפ. אבל האמת היא שבכלל אין לי לוח שנה.

 מתעוררת מכלום, ויש מן שקט כזה, של אמצע-השבוע-בעשר-בבוקר. רוגע כזה. חצי שלווה.

אני מתעצלת לקום מתוך הריבוע לשים לנו מים לקפה של הבוקר.

"עד שלא שותים את הקפה של הבוקר, הבוקר לא יכול להתחיל", אני נזכרת ומחייכת.

שלא יתחיל.

מנסה לקפל את עצמי לתוך המסגרת הצהובה שמצטיירת לי על המיטה, לחמם את העור כמו חרדון מתעורר.

 אני פותחת חצי עין, לראות אותך לידי. מלטפת לך את הראש ואתה משמיע קול כזה של פינוק.

יש בריזה נעימה מהחלון. אני מתמתחת, דוחפת משהו עם היד. ב-ו-ו-ו-ו-ם ! . משהו נפל.

משהו נפל מהמיטה. אתה קופץ. אינסטינקט זו מילה ארוכה לקפיצה קצרה.

אני פותחת עיניים לאט.

אולי באמת כדאי כבר לקום.

הקיר שלי מתקלף, מזכיר לי שהוא חלק מהשכונה. כמונו, גם הוא מוקף בבתים של פעם, עם גגות שטוחים ושכנים מקומטים שלא שוכחים לשאול מה שלומך ולזרוק איזה ברכה.

אני פותחת את הדלת. "בוא, חמוד. נצא קצת לגינה."

 - "בוקר טוב!"

- "בוקר טוב יקוב. מה שלומך?"

- "ברוך השם. איך אצלך?"

- "רגיל, אתה יודע. תכנס לקפה?"

- "תודה, נשמה, כבר שתיתי. שיהיה לך יום טוב."

- "גם לך יקוב. גם לך".

 בבית שלי, הישן, רק המחשב החדש  מזכיר שכבר המאה העשרים. בעצם זה המכשיר החשמלי היחיד בבית הזה, ועוד מעט המאה העשרים ואחת. אני מדליקה אותו, פעם ראשונה. בוקר טוב.

עד שהמים ירתחו אני בודקת את הצנצנות בחלון. המלפפונים כבר מוכנים. לזיתים צריך להחליף את המים, שלא יצאו מרים. מוציאה גבינה לחתולות. "אל תעשה לי פרצוף. אני יודעת שאתה לא אוהב אותן. תתעסק בעניינים שלך ".

הקלמנטינות כבר בשלות. צריך לקטוף לפני שיבואו תולעים. לפי הקלמנטינות כבר נובמבר. כבר היה צריך להיות גשם.

אתה נובח. "בוא לפה. דיי. ת-ר-ג-ע ".

 בשמש של בוקר, ריח של קלמנטינות מדגדג לי את האף. כפות הרגליים קרות. יושבת מול ההשתקפות שלי במחשב ולא יודעת מה לכתוב.

הופכת דפים בראש, כאילו קוראת שוב קטעים שאהבתי בספר. כאלה שאהבתי מספיק בשביל לקפל משולש בקצה העמוד. אחר כך עוצמת עיניים חזק וכותבת,

סיפור שנכתב מעצמו עכשיו.

בסיפור הזה יש קלמנטינות, וקיר מתקלף, ומחשב,

ושכן תימני ובדידות

וכלב שמגרש אותה (כמו את החתולים),

אבל רק לפעמים.