~

כל ערב, כשאני חוזרת מהעבודה, השמיים מאפירים וגשם מתחיל לרדת והאויר מתמלא בקור מטורף כזה, שלא מתחשק לי לנעול את מגפי הגומי ולצאת אל הלול לאסוף ביצים, או לסחוב את ערימות הכביסה שלי למכונת הכביסה שבמחסן ואחר כך לחזור עם הבגדים הרטובים ולתלות אותם בחדרים. ולא מתחשק לי להכניס את הידיים למים הקרים ולשטוף את ערמת הכלים המלוכלכים. לעזאזל, כל כך קר שלא בא לי אפילו לקטוף שלושה תפוזים מאחד העצים ולהכין לי כוס מיץ או להכין לי משהו לאכול.

במקום כל זה אני מדליקה את הקומקום החשמלי (המקינטה מלוכלכת בכיור...), מכינה כוס תה, נצמדת לתנור ספירלה, לובשת עלי עוד שכבה של בגדים, מדליקה את הדוד ומצטנפת באיזו פינה.

אני אוהבת חורף. אני אוהבת כשהגשם בחוץ וכשרוח וקר. אני אוהבת כשהחמציצים ממלאים את הדשא והפירות את העצים, אני אוהבת את שמיכת הפוך ואת המקלחות הלוהטות הארוכות, אני אוהבת לנהוג בגשם ולהסתכל על השדות, ושירים של חורף, וכשהכלבה משתוללת בטיולים בשלוליות...ולאפות, אני אוהבת לאפות בחורף לחם או עוגה ולהכין מרקים ולהזמין חברים ולשתות איתם מילים וקפה משובח.

ובכל זאת, השבוע, כל ערב כשאני חוזרת מהעבודה, כל מה שמתחשק לי זה לישון. הבית שלי מבורדק. החלונות סגורים והכיור מלא וסל הכביסה נעלם מתחת לערמות הבגדים. המקרר ריק, העיתון מיום שישי עדיין מקופל ועל המיטה הסדינים סתורים ושלוש שכבות של שמיכות (שתי שמיכות פליז פלוס פוך אמיתי) מפוסלות בקימורי הגוף שלי. אני עייפה. עייפה עייפה. וקר לי נורא.