~

הוא לא באמת רחוק, אבל כשאנחנו שולחים מכתבים, זה כאילו אנחנו שולחים מכתבים אל מעבר לים.

ולמרות שאין מעטפה, נדמה לי שהיא מגיעה קצת מקומטת. קצת מלוכלכת. כאילו שבדרך, בין אצבעות ידיו אל מול עיני, היא עברה איזה מסע.

גם המילים שהוא שולח עייפות, אולי באמת מהדרך, ואולי כי הוא קצת עייף.

הוא נדמה כמו סדין שהוצאתי עכשיו ממכונת הכביסה. כבד, מקומט, מטפטף מילים, ויש לו ריח מוכר וניקיון שאי אפשר לטעות בו.
איש, רחוק מכאן.

ובחוץ ינואר. ולפעמים יוצאת השמש, ואני מוצאת את עצמי מפהקת ומתמתחת מולה, ואני לא שמה לב שאני עומדת עם נעלי הבית שלי בתוך שלולית בחצר. וסביבי כל העלים ירוקים בוהקים, וכל האבק נשטף, והאוויר נעשה צלול.
לו הייתה מעטפה, זה היה הרגע שבו הייתי מוציאה אותה מהכיס וקוראת אותו שוב.

במקום זה אני מחייכת. הוא אומר שכשאני מחייכת גם הוא מחייך, וזה טוב.

ועכשיו כואב לו. משהו קרה והוא לא אומר. רק תכתבי לי, הוא ביקש. אז כתבתי. 

מילים צפות. וכשטובעים אפשר להאחז.

יש איש, רחוק מכאן. הוא סדין רטוב ואני הכובסת,
ואני החבל, ואני האטב.
ועוד מעט תצא השמש, וייטב.