~

שבת. ינואר 2003. עץ האגוז כבר השיר את כל העלים, שנפלו על השביל ונרטבו בגשם של יום שלישי. אותו הגשם שבר שני רעפים ומלא את הגיגית והציף את הסלון. את הגג תיקן גגן (ידעתם שיש מקצוע כזה?!), והיום, לכבוד סוף השבוע, יצאה השמש ולחשה לי לצאת לטפל בגינה.

 אז צלצלתי לאבא שלי שיבוא לעזור, וביחד אספנו עלים ותפוזים שנפלו והרקיבו. ינואר זה חודש עם צבעים יפים. חום חזק, רטוב כזה של אדמה ואגוזי פקאן, והדשא מכוסה תלתן וחמציצים שאפשר ללכת בהם לאיבוד.

ויש תפוזים ולימונים וקלמנטינות על העצים, ושקט עסוק כזה של יום שישי בצהרים. 

אבא שלי אוהב לעבוד בגינה. אולי האהבה הזו שלי היא ממנו. לאבא שלי יש סולם, והוא טיפס עליו לנסר ענף משוגע שהחליט לגדול דווקא לכיוון חוט הטלפון. בדרך הוא גם ניסר לעצמו קצת את היד, ואני נורא נבהלתי, אבל הוא שיחק אותה אבא גיבור, שם פלסטר, צחק על עצמו והמשיך.

אני בינתיים גירפתי את העלים מהשביל, מזכירה לו שמישהו גר פה. הצטברה לי ערמה ענקית כזאת של עלים, שאחרי שהכלב שלי השתולל בה פעם אחת, התחלתי לתהות מה עושים אתה עכשיו. אבא שלי כבר ירד מהסולם וסיים את התה. "בואי", הוא אמר לי. "נחפש במחסן האוצרות."

בקצה הגינה יש מחסן, שאבא שלי קורא לו מחסן האוצרות. יש שם ריח של טחב והרפתקאות, וערמות של דברים מפעם. יש שם כלי עבודה ישנים, בקבוקים מאובקים בכל מני גדלים, מכונת כביסה מקולקלת, פרימוס אחד, וכמה קופסאות של תמונות ומכתבים וזיכרונות וגעגוע. 

המריצה הישנה של סבא עמדה שנים מאחורי המחסן. הגשם והשנים אכלו בה חורים, והיא נראתה לי חלודה ועצובה, ובעיקר לא מועילה. -"היא מושלמת", חייך אלי אבא שלי. -"המחסן הזה עמוס באוצרות. צריך רק לפתוח את העיניים ולהפעיל את הדמיון". הסתכלתי עליו ושתקתי. ככה זה גם בחיים.

ערמנו את העלים שכבר התייבשו בשמש על המריצה והדלקנו. מהחורים נכנס אויר, שליבה את האש, שהצליחה לאדות את המים גם מהעלים הרטובים ולהפוך אותם לאפר. אבא שלי אומר שזה הדשן הכי משובח. 

עמדנו ככה שנינו, מסתכלים על העשן מטפס לשמיים. הכל במעגלים, חשבתי. משהו נגמר כדי שמשהו חדש יתחיל. כמו סבתא שלי והבית הזה. כמו הסמסטר המטורף הזה. כמו עץ האגוז הגדול, עירום ומחייך.

כמוני.