~

או: איך נהייתי מיזנטרופית, איך זה לא עסק ואיך אולי אני אצא מזה.

פרק ראשון: דיאלוג.

שעה: הרבה אחרי ארוחת ליל שישי.

מקום: סלון בית הורי.

ישנים בחדרים: נלו"ש וחבר שלה, אבא שלי.

בסלון: אמא שלי ואני. מנמנמות.

"אולי תשארי לישון כאן? "

"לא".

"נו בחייך. תשארי".

"לא. אני לא רוצה".

"למה? מה חסר לך כאן?"

"כלום לא חסר לי כאן, אמא"

"אז למה לא?"

"כי יש כאן יותר מדי אנשים".

פרק שני: רישום מהיר, בעיפרון, של הימים שבאו אחר כך.

התחמקתי מכולם, בעיקר מהמשפחה, אבל בעצם מכולם בכל מני דרכים.

(נלו"ש, עליך בהתחלה כעסתי באמת, את יודעת, אבל עכשיו כבר לא. כלומר, לא באמת).

פרק שלישי: וגם

לא ישנה בלילות. לא ישנה בלילות ולא מתעוררת בבקרים.

מזל שיש לי בוסים סלחנים, שמקבלים את זה שאני מאחרת בשעה-שעה וחצי כל יום,

ונשארת אחר כך לבד במשרדים החשוכים אחרי שכולם הולכים.

פרק רביעי: זה לא עסק.

לא אוהבת איך שאני ככה. לא אוהבת איך שהחיים עכשיו נראים.

פרק חמישי: עייפה מהמתקן הזה, הלא יציב

מישהו מוכן להוריד אותי, לקנות לי בלון עגול אדום ולקחת אותי הבייתה?

פרק שישי: הפתרון הוא (אלוהי) הדברים הקטנים.

קודם כל תתחילי לישון יותר מחמש שעות בלילה. זה יעשה לך טוב. פשוט תפסיקי להלחם ותכנסי למיטה. השינה הרי נופלת עליך בלי בעיה ברגע שאת שם. את רק לא מניחה לגוף שלך להגיע לשם. מאריכה את העירות בכוח, עד שהעייפות עוברת. למה את עושה את זה? תפסיקי. מ-ע-כ-ש-י-ו.

ותשתי יותר. כן.

ותוציאי את עצמך קצת לחיקם של חברים.

פרק שישי: פסיכולוגיה בגרוש

אחרי שכל כך הרבה זמן ששום דבר, את משכנעת את עצמך שאת בכלל לא צריכה כלום. הכי טוב לבד. הכי טוב לבד אז שיעזבו אותך בשקט כולם. ואת עושה הכל כדי שבטעות לא תפגשי עכשיו. מסתגרת. מפזרת שתיקה ועייפות וריחוק לכל מי שמעיז להתקרב. מה פתאום. נורא טוב לך ככה, לבד. הכי טוב ככה. לכו מפה כולכם.

כן. בטח.

הודעה חשובה:

חברים יקרים,

מרוב מודעות עצמית, אני חוששת שאני יוצאת מדעתי.

נ.ב.

הכי רוצה עכשיו, ממש עכשיו, חיבוק כמו של ג'. רק חיבוק. כזה שיאסוף אותי חזרה אל תוך הדעת, שיזכיר לי איך מרגיש ביחד כזה חם ומוכר.