~

ענן של שינה או עירות

 כמו על סרט נע: מתעייפת מהר, אבל לא מתקדמת. משרטטת קו ארוך מתלפף סביב עצמו, כמו קונכייה של שבלול אינסופי דרך ספקטרום זוהר. מהאור אל החושך. עכשיו שוב באפור. גם השיער. והקיר מתפורר.

על השולחן יד (שפעם הייתה יציבה) מרעידה כוס של תה (שפעם היה חם). עכשיו היא ממלאה רק עד החצי, ליתר בטחון. גם זמזם מצוקה ליתר ביטחון. בגילה זה נהוג, כך הבן אומר. והיא לא לוחצת גם כשנופלת, ולמה הוא לא בא? ולא מתקשר? פעם פחדה מבדידות, ועכשיו, מדמיינת יותר וחייה פחות. "ככה זה עם השנים", היא לוחשת, מביטה במראה בעיניים לחות. ולא רוצה בית אבות. מעדיפה למות כאן ועכשיו, מלהירקב עוד כמה שנים במקום אחר. בלילה חולמת על אלף תשע מאות שלושים וחמש. כאב מסנוור. ומתוך צעקה מתעוררת.
מושיטה יד לאור, אבל נעצרת.

כבר בוקר, אבל לא פותחת חלון. החושך מעלים כתמים וקמטים, מצייר צלליות ועוזר לה לישון.

חוט

כמו איש חלל; הגוף רוצה לרחף אבל הרגל קשורה. כבר איש מסודר: עבודה ודירה, אבל כל יום עוצר הכל וצולל, וכל יום הולך להעיף בה מבט. שוטף שם כלים ומחליף לה בגדים ומזכיר לה כל פעם לאט, מי הוא ומתי הוא בא. פעם הם היו מדברים על הכל. עכשיו רוב הזמן היא בוהה. הרופא אמר לשים לה צמיד עם הכתובת, שלא תשכח איך לחזור. כל כך קשה לו ככה – לראות אותה ולא לדעת איך לעזור.

(כמו היום, שישבה פה בחושך, לא פתחה חלון, אולי לא זכרה, וריח של שתן חמוץ באוויר ופנים חיוורות בין קירות ותקרה, והפחד שלו, שהנה, כמעט זה קרה).

רות

מתעוררת לתוך ענן של קיטור, חם ומחניק. בעיקר מעורפל. מישהו מחזיק לה את היד. מסתכלת עליו במבט מבולבל. דגדוגי נמלים מטפסות על העור הקמוט. מתוך הזיית החיים לטירוף המציאות. "אני כבר עייפה", היא לוחשת, "הגיע זמן למות".

סבתא שלי, אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך תמיד.