~

ואז הוא כתב שיר. הוא שלח לי אותו, וקראתי אותו והתרגשתי. התרגשות כזו מבפנים החוצה, מרעידה.  המילים שלו העלו בי את הזמן שהוא כתב עליו, והמקום הזה, ואת הרגע ההוא, המדויק, שהיינו בו יחד.

הוא שלח לי את השיר, ולא היינו יחד (בגללי), אבל בכתיבה שלו הייתה בעיני איזו מחווה של השארות. של נצח. של זיכוך מלטף. של "למרות שאנחנו, היה לנו רגע, שבו היינו, והרגע הזה נחשב בעיני".
הרגע ההוא נחשב גם בעיני, והשיר ההוא -  מאוד.

ועכשיו פתאום, השיר ההוא מתפרסם, ומעלה בי התרגשות אחרת. זה כמו להתערטל במקום ציבורי חשוך- אף אחד לא יכול לדעת שזו אני, אבל אני יודעת שכולם רואים.

אולי זו ראויה להקרא "התרגשות של מוזה".
 
הוא כותב מוכשר. מלמדים שירים שלו באקדמיה. ואולי יום אחד, נערות ינתחו גם בשיר הזה מצלול ומשקל, ויתהו, מי היא הייתה, האישה שבשיר האחד.

ובחשכת חדרים אני אחייך, אלומה. זו אני. זו אני. ליתוס בחושך.

אולי גם אתם תחייכו.