~

"שוב, התנצלותי על מכתב מודפס. ניסיתי לכתוב לך בעט ונייר, אבל קצב הכתיבה שלי לא זהה לקצב המחשבות, והנייר התכסה מחיקות ומילים על מילים.

איך אני עונה לך על המכתב ההוא? חשבתי על זה הרבה ואני לא באמת יודע. אני רוצה לכתוב לך שיהיה בסדר ויהיה טוב, ויודע כמה מיואש זה נשמע. אולי אני יכול לכתוב לך שאלה תקופות, זמנים שהנשמה מתעטפת בעצמה. אולי זה בגלל איזה ריח שעושה את זה, או אולי פשוט כשיש זמן רב מדי למחשבות.

בחוץ יש טפטוף קל וסתמי של גשם. זה אפילו לא גשם, זו רוח עם מים, השתקפות חיוורת של המצב במדינה. עייף ומבולבל וללא תכלית. "

איתמר, נדמה שכתבת לי לפני מאה שנים. נדמה שהנייר מצהיב בקצוות, מתפורר. שיתפורר, איתמר. לא איכפת לי. גם הסלע הכי גדול והכי חזק מתפורר, אבל זיכרון הצל שלו בימים החמים (וגם זיכרון הכאב החד של הפגיעה שלו, זו שאחר כך הכחילה השחירה ונעלמה) -  לזיכרון הזה הזמן לא יכול.

(להלן התסריט: החדר חשוך. איש בלי פנים לוחש הרים ומצייר ירדן מהביל. מצית. קו לסת.  מוסיקה שקטה (פסנתר?). ריקוד של עשן. אפלולית מהסוג המוכר, הנעים. פייד אאוט איטי, מטושטש. אחר כך חושך קצר.)

עברו אולי מאה שנים,איתמר, ועכשיו, תתקרב אלי רגע, שאוכל ללחוש לך סוד: אני צריכה רק לחשוב את השם שלך ותכף עולות בי מילים. מתנשמות. אתה מבין איזה קסם קרה? השם שלך עוצר אצלי את הזמן. צובע לי את המציאות ונותן שמות לדברים שאין להן שם, ונותן הוויה.

הייתי כותבת לך אלף פנים ומקומות ושתיקות, איתמר. ממלאה שורות כחולות בדיו מהסוג הישן. משרטטת כל אות בזוית הנכונה של כתב היד. מקפלת (בזהירות, שלא ישברו המילים). הכתובת תהיה לגמרי אחרת, אני יודעת. הלוואי והיית כותב אלי שוב, איתמר. אני מתגעגעת.