~

מוזיקה זה ארוטיקה, ולשבת מולה כשהיא מתלטפת, מתעטפת, מתעצמת, ממציאה את עצמה מחדש, נוגעת בכל המקומות הסודיים, מגיעה לשיאים, נאנקת, סוערת, מתנשפת, צועקת ורועדת אקסטזה גמורה בשרירים מתוחים - לשבת מול מוזיקה כזו, זה כמו להתעלס וכמו להזדיין וכמו לעשות אהבה ולהשאר מחובקים עד הבוקר.

-

כמעט ולא הכרתי את Hiromi. נלוש מעריצה את האדמה עליה היא דורכת. היא שלחה אותי לראות אותה באוגוסט בהופעה חינם בפארק בהארלם, אבל פיספסתי אותה בכמה דקות, ועכשיו, כשהיא בארץ, מצאתי את עצמי מגיעה לבדוק מה הסיפור הגדול מאחורי היפנית הקטנה.

-

יש לי חיבה לג'אז כשהוא קורה לי מול העיניים. יש לי חיבה לוירטואזיות ולכשרון ולשיחה עירה בין כלי נגינה, בין אוקטבות, מעל ומתחת לסולמות. אני אוהבת כשמישהו פתאום לוקח מלודיה לטיול רחוק, הרפתקני, ומוביל אותי איתה למקומות שלא חשבתי שאפשר. בבית אני כמעט ולא שומעת ג'אז. זה מעצבן אותי.

(בעצם חוץ מלואיס ארמסטרונג, שהוא פס הקול של השמחה השחורה, גדולת החזה, החמה, המחבקת. הוא טוב לשבת בבוקר, לואיס, אבל אני סוטה מהעיקר).

-

הירומי עלתה לבמה בחולצה שחורה של ספונג'ה, בלי חזיה ועם תסרוקת של נסיכה שזורת נצנצים. יש לה פנים מתוקות שדומות לכל הפנים של כל היפניות היפות. תסתכלו כאן למעלה. היא יפיפיה. יש משהו בפנים האלה היפניות כשהן מחוייכות, העיניים נעצמות בהן לקו דק שיש בו איזה אושר קמאי. משהו כזה של חכמת המזרח. עיניים וחיוך שיש מאחוריהם איזה סוד שיש בו שלמות ובטחון. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כשהירומי עוצמת עיניים ומחייכת, כל הדאגות נדמו פתאום טיפשיות וחסרות משמעות. העולם, העולם הפשוט, נדמה פתאום נהדר.

-

הירומי מחייכת המון.

-

יש משהו של ניגודים גמורים בהירומי. משהו ביפניות שלה יצר אצלי ציפיה לאיפוק מנומס. הוירטואוזיות הטואטלית (למרות ששמעתי עליה) תפסה אותי בהפתעה. הירומי נראית כמו ילדה ביישנית, חייכנית וטובה, ואז בבת אחת היא הופכת לפרא חסר מעצורים. לפעמים זה בכלל לא ג'אז, מה שהיא מנגנת. זה רוק ומוזיקה אלקטרונית ורעש מחריד. אמרתי לנלוש- היא כמו דמות מתוך סרט פורנו. כמו תלמידת התיכון המסודרת. כמו ספרנית.

-

והעיניים היפניות האלה שלה, יש בהן קסם. הן יודעות להפקח ולנצנץ בזיק שובבי, או להתכווץ לכדי סדק צר, כמעט עצום, של התמסרות. יש לה מימיקה מופלאה, שאי אפשר להתעלם ממנה. היא מתוקה, והיא עושה פרצופים, והיא חצופה והיא ממכרת. האמת היא, שגם לשני הנגנים שאיתה הייתה מימיקה מדהימה: הבאסיסט החמוד ( טוני גריי) ששר לעצמו את הבאס (מעניין שרוב הבאסיסטים שראיתי אי פעם נואמים את התפקיד שלהם לעצמם) והביט בה, מחייך לעצמו, או נפעם, או מתריס, והמתופף המדהים (מרטין ואליהורה), שנראה כל הזמן מתייסר בריכוז מוחלט כאילו הנה, עוד שנייה, עוד רגע הוא גומר, ואוי, זזתי בכסא קדימה ואחורה בקצב המתגבר שלו, ובלחישות ההמברשות שלו, ואוי כמה שהוא היה טוב.

-

הדו שיח השקט הזה של תוך כדי ההופעה, מרתק כמו סרט טוב. פתאום אני תוהה אם נהניתי יותר ממנו או מהמוסיקה.

בעצם, מה זה משנה.

-

מוזיקה זה ארוטיקה. צריך לשבת מול נגנים שמתמסרים בשביל להבין. השרירים המתכווצים ונרפים. המבט המרוכז. העיניים הנעצמות ברגעים של שיא, החיוך, הגוף שממשיך מעצמו, הקצב. הקצב. האקסטזה הזו, המתעצמת, המולת התופים, הלמות הלב, הפה הנפער, הנשימה, הפורקן.... ואז השניה הזו, של הדממה, לפני מחיאות הכפיים.

-

יכול להיות גם, שאני סתם חרמנית.

-  

נהנתי. לא קניתי דיסק. בבית אני כמעט ולא שומעת ג'אז. זה מעצבן אותי.