~

גם בלילה, מאוחר, אתה שומע אוטובוסים עוברים, אנשים צועקים ובכי של חתולה מיוחמת. גם כשאתה סוגר את החלון ומתכסה עד מעל הראש ועוצם את העיניים חזק אתה שומע קללות בשפות שאתה לא מבין וצעקות של זונות ברחוב.

ואתה כבר לא יודע אם זה הרעש שלא נותן לך לישון, או המחשבות על הרעש והאנשים האלה בחוץ שמסתובבים לך בראש ועושים לך בחילה/

איש קטן בעיר גדולה שופך מתוך הרגל חלב לכוס סדוקה. נשען על הדלת ומביט מסביבו, נוגע בעיניו בקירות הצפופים וברהיטים הפשוטים שבחדר. זה כל מה שיש, הוא חושב, ומחזיר את החלב למקרר. כמו בספירת מלאי, הוא מביט וממלמל: מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
תמונה.
העיניים שלו נעצרות, כמו בכל בוקר, מהופנטות לשמיים הכחולים. לבית הקטן עם השער הפתוח. לשדות ירוקים של דשא. לכבשה קטנה. לגגות אדומים רחוקים. לצמרות הגבוהות.

הוא נעמד מול התמונה הישנה, והיא כל מה שהוא אי פעם חלם ורצה.

הוא מביט בה.
קולות האוטובוסים והצעקות נעלמים, ושקט מרגיע ממלא אותו. הוא צועד קדימה, להתקרב למקום ההוא, כאילו נשאב לעבר השדה האינסופי החד-ממדי שמולו . הוא מושיט את ידו לעבר הדשא. רוח קלה מלטפת אותו, ממלאה אותו בריחות של אדמה ושל לחם טרי. צעד בלתי נשלט נוסף מקרב אותו עוד יותר, והוא כבר קרוב קרוב אל הקיר, והוא יכול להתכופף עם הראש פנימה אל תוך האויר הצלול, ופתאום הוא יכול לראות דברים שמעבר למסגרת, מבפנים.

הוא רואה אישה עומדת ליד העץ ומחייכת.

"יפה כמו ציור", הוא חושב לעצמו ומחייך אליה חזרה.

הוא צועד קדימה לתוך התמונה.

שום חוק פיסיקלי לא יעצור אותו עכשיו. הוא לא יכול לעצור, וגם לא רוצה. רק להתקדם הלאה, מהופנט וכמהה למקום שמולו.

דירה קטנה ריקה בארץ קטנה ורועשת.
מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
כוס חלב (מקולקל) בספל סדוק.
תמונה, ובה שדה ירוק ושמיים כחולים ובית קטן עם שער פתוח.
כבשה קטנה. גגות אדומים רחוקים,
ואיש אחד קטן, עם עיניים פעורות,

מחייך.