~

פתאום עברה שנה, ונדמה שלא עבר אפילו יום אחד, ונדמה שעבר פה נצח.

אולי הייתי צריכה לכתוב פה סטיסטיקות. כמה מנויים יש לי (אין לי מושג), כמה פוסטים פרסמתי (לא מעניין), וכמה אנשים פגשתי ולא פגשתי. אולי הייתי צריכה לסכם את השנה שחלפה לה, פלוס לינקים לפוסטים הראויים. אין לי כח.

לאחרונה אני שותקת. אני יודעת. כבר כתבתי פה פעם: כשאני עצובה אני שותקת. אני מתכנסת לתוך הכאב. אמפתיה או רחמים מחלישים אותי. אם אני מספרת לכם, אני מרגישה אחר כך אשמה שהעצבתי אתכם ככה, שהדבקתי אתכם בחוסר האונים. אז כשכואב אני משתבללת. מתרחקת. צוללת.

מתחת למים הקולות מבחוץ נשמעים עמומים.

לו היית כאן (איש שמעולם לא פגשתי) היית וודאי מלטף בי את הכאב. מנשים אותי. מציף אותי. אבל אינך, ובלעדיך, אני שוקעת, עד שנגמר לי האויר. אחר כך, מתוך איזה אינסטינקט חייתי אני בועטת החוצה, לנשום.

"כמה שהלב כואב, חיים סביבו. אפשר לסבול דברים לא נסבלים. את מתה מכאב - ומשהו ממשיך להתקיים, מחכה לך שתמשיכי איתו. ובשלב מסויים, את מצטרפת. מה שלא הבחנת עד עכשיו: הלב, בעצם, בצד."

 (יעל גלוברמן).

אל תדאגו. עם בלוג בצבעים אופטימיים  וכמות כימקאלים כמו שאני לוקחת עכשיו (חמישה כדורים ליום זה מכובד, לא?) אני תיכף מתגברת.

לילה טוב. שנה טובה.

אני בלוג זקן.

מחשבה: סיפורים שכתבתי פעם פתאום מתקיימים. האם אני כותבת לי את הקיום?

דוגמה: [1]