~

אני לא בנאדם של בוקר. אני מעדיפה למשוך עוד קצת בחלום, או בנמנום שבין שינה לעירות, להרגיל לאט את האישונים לצלליות ראשונות של אור. (טור של עיגולים של שמש על הקיר, כמה שעות לפני שהם נמתחים לפסים של צהריים). כשאני מצליחה סוף סוף לגרד את עצמי מהמיטה כבר לא נשאר לי זמן לכלום. התארגנות מהירה, מוודאה שיש לי מספיק כסף לקפה בדרך או בקפיטריה ולרוץ.

אבל הבוקר קמתי מוקדם (בלית ברירה). כשאני קמה מוקדם (וזה כמעט תמיד בלית ברירה) אני כל כך מסכנה, שאני מוכרחה לנחם את עצמי באיזה פינוק. הייתה לי שעה (היה לי טרמפ מצויין, רק שעה וחצי מוקדם מדי...) אז הזמנתי את עצמי לשולחן ליחיד בבית קפה נחמד. 

הזמנתי הפוך (גדול וחזק), וקרואסון (סוג של מאפה שמכיל בעיקר אויר עם זיגוג עדין של פאסון). ישבתי לי, בוהה באנשים וחושבת כל מני מחשבות. למשל: בסקר שערכתי (מדגם מייצג שכלל שלשה גברים וארבע נשים), גיליתי שאנשים שיושבים בבתי קפה בבוקר הם אנשים מאוד מעניינים. אולי זה בגלל שהם לא הלכו לעבודה. אולי זה בגלל שהם לא ממש ממהרים, וקוראים גם את הכתבות בעיתון ולא רק את הכותרות, ומבקשים מאוד בנימוס מאפרה או סוכרזית או חשבון, ומחייכים הרבה.

אני לא בנאדם של בוקר. בבוקר אני מרירה ומרוכזת בעצמי (כמו הקפה). מי שמכיר אותי יודע. מי שלא מכיר אותי, מגלה. לאנשים של הלילה קל לגלות אמפתיה. אנשים של בוקר פשוט לא מבינים.

יש עוד דברים שאנשים של בוקר לא מבינים (כמו כמה שקט יכול להיות הבית בארבע בבוקר, וכמה מרעישות המחשבות, וכמה נעים לשתות סיידר חם על המרפסת, בשיא הקור של שיא החושך, ואיך מוצאים כוכבים נופלים (בימים שלא מעונן) או איך זה מרגיש להצמיד את הראש לחלון ולשמוע מזג אויר. ושירים של לילה, וספרים, כשהבית כולו חשוך מבפנים ומבחוץ ורק מנורת הקריאה מאירה מילים לחיים.

אנשים של בוקר לא מבינים. לפחות לא הרוב. אבל אני מוכרחה להודות שבבוקר הם נראים הרבה יותר טוב.