~

כי כבר יותר טוב.

לא לגמרי, אבל משתפר.

זה פשוט שהכל קרה בבת אחת. אולי כי דבר מוביל לדבר, ואולי כי דבר נובע מדבר, ואולי סתם כי הייתה לי הצטרפות מקרים של מנחוּס. oh well.

ולא חמק מעיני הפוסט של מורקה, שגרם לי למחות, ואחר כך לחשוב, ואפילו להגיע לכל מני מסקנות, בעיקר על עצמי, וקצת על המרחק שבין המציאות לוירטואל, ועל סוגים של עזרה, והמרחק שבין חיבוק ארוך, אמיתי (עד שמסתנכרנות דפיקות הלב) לחיוך הוירטואלי.  

ורציתי לכתוב את כל זה וגם עוד כמה דברים, אבל פתאום כבר תיכף אני צריכה שוב לקום (ככה זה בשבוע האחרון של הסמסטר, כשמתרכזים בו שני בחנים, תרגיל מסכם, עבודה, עוד עבודה והמון חומר למבחן האימתני שמחכה מעבר לפינת הסופ"ש). אני מלהטת בחוסר הזמן, ולא מספיקה את מה שהוא צורך (need), כך שהרשות נדחקת למקומות של כמיהה.

זה לא ויתור. זו דחיה.

זה השלב שבו כל הגוף מסתמר כי המים קרים, והנשימה נעתקת. אני יודעת שתיכף אני אתרגל ואוכל לשחות (אני לא בטוחה שבחן, אבל להגיע לקצה השני של הברכה יהיה אפשר), ועכשיו צריך להתרכז רק בהתרגלות ובנשימה.

יש דברים שאסור לעשות בראשי תיבות. להגיב למורקה, למשל. או לכתוב לו את כל המילים המרחפות. או להגיד למוסיקאי שלי מה אני חושבת על הדיסק שהוא הושיט לי כבר לפני שבועיים, והיא מתנגנת איתי בכחולה. כי יש לי כל כך הרבה להגיד.

והם ראויים, כל אחד בנפרד. הם, וגם כל השאר שאני שותקת להם גם (זה לא אומר שאני לא קוראת תוך כדי צחצוח שיניים). 

ראויים לנשימה האיטית שלי, ולא להיפרוונטילציה הזו.

אני לא נעלמת. אני רק מתנשפת.

תיכף. עוד רגע הגלים ישקטו. האדוות יעלמו ובבואת הקיום תצטייר למולי, חדה כמו במראה.

אז, אפשר יהיה לחזור ולשלוח סירות של נייר.