לפעמים את כותבת את המילים שלי.
לא. אינך יכולה לכתוב את המילים שלי, כפי שאינך יכולה להתרעד במקומות שבהם אני נרעדת. אנחנו כל כך אחרות. אבל לפעמים את כותבת מחשבות שנדמות מוכרות כל כך, ואני קוראת אותי-אותך וחושבת לעצמי, תסתכלי על עצמך גברת. תסתכלי על עצמך.
במקום אחר אישה אחרת וודאי קוראת אותי וממלמלת לעצמה אותו דבר. אנחנו איזו רשת עיוורון נשי בתוך המים הצלולים של הכתיבה האינטרנטית, וכל אחת מאיתנו מפרפרת ערומה את המילים, קצרת נשימה, ולא רואה איך היא ממלאה את החדר ניצנוצי סנפירים.
את יודעת, רציתי להגיד לך כמה את יפה ומוארת בעיני ושתקתי.
את כל כך יפה.
ואני, בינתיים אני שתיקה גדולה. שתיקה גדולה שמתוכה אולי אוכל סוף סוף לשמוע, את עצמי, רחוקה ושקטה, כמו רוח רכה מרעידה את הגוף העירום לאורך השדרה, ואותו, שהוא ריח שדות רחוקים נישאים על הרוח הזו.
גם אני קצרת רוח, את יודעת. אבל כך או אחרת אנחנו נהיה בסדר. את תראי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
