אוקטובר

נכנסת למכונית ונוסעת. שעתיים וקצת. כבישים קטנים מתפתלים. אפור ורעש מתחלפים בחום וירוק כשעולים צפונה. אפשר לפתוח חלון. לכבות את הרדיו.

מוסא
-"אהלן, אהלן. חשפתי שלא תבואי. מה 'עניינים?"

-"כרגיל", אני אומרת. מוסא מזמין אותי לשבת ומביא קפה בכוסות מזכוכית.

-"תפאדאלי", מוסא מחייך.

-"תודה", אני אומרת, ואנחנו שותים.

אחר כך הוא מביא שקית גדולה ושם ליד הדלת.

-"היום לא צריך לקרוא לילדים", הוא אומר. "היום נעשה רק עץ אחד בשפילך".

-"בסדר", אני אומרת לו, ואנחנו יוצאים.

דרך עפר

מוסא ואני הולכים בכפר. איש זקן ואישה צעירה.
עיניים נוצצות. שיער פזור נקשר מהרוח.
שקית של בד. תרמיל ישן.
-"מה שלום הילדים מוסא?", אני מתעניינת.
-"אלחאמדולילאה וברכאת", הוא אומר, "נהיים גדולים מהר, וחכמים לאט". 

אני צוחקת. מוסא מניח את השקית ליד העץ הכי גדול שלו, וקוטף זית לבדוק אם הזיתים כבר טובים. בין האצבעות הגדולות שלו, הזית מתרסק ופוקע. טיפות של מיץ ושמן מרטיבות לו את היד.
מוסא נותן לי להריח.
-"את רואה? זה העץ שסבא שלי גידל, וזה מה מביא זיתים הכי טופים, יעני מה הכי זקן הוא יש בו הכי טעם".

אחר כך מוסא מוציא מהשקית סדין גדול שיש לו חתך עד האמצע, ואנחנו פורשים אותו מתחת לעץ ומכניסים את הגזע בחתך. אנחנו שמים אבנים מתחת לקצוות של הסדין, וגם מעל. ככה, הסדין פרוש כמו קערה גדולה מתחת לעץ, ואפשר להתחיל למסוק.

מסיק ונקיפה.
מוסא ואני קוטפים בידיים כמה שאנחנו מגיעים. אחר כך אנחנו לוקחים ענפים דקים, כדי להגיע למקומות הגבוהים.

-"לזית לא צריך להרביץ בנבוט, מספיק מקל קטן", מסביר לי מוסא. "זית מה שטוב- נופל מהר, וזית מה שלא טוב- יותר עדיף שלא ינפול". 

הזיתים נאספים על הסדין ומוסא סוגר את הקצוות.
שמש שולחת קרניים אחרונות, מאירה לנו את הדרך בכתום. אנחנו חוזרים.

שבילים

מוסא מחזיק את הסדין הגדול בשתי ידיים. אני מחזיקה את השקית הריקה, וחושבת על החושך שמחכה לי בבית.
מוסא מסתכל עלי ועוצר.
-"מה קרה לך, יא בינתי?"
-"כלום", אני אומרת. "רק חשבתי על משהו".
מוסא יודע גם בלי שאני אומרת.
-"את יודעת, אומרים: אלדונייה זיי אלחייאר. העולם כמו מלפפון, ולא צריך תגיד סוף של משבט זה. כולם יודעים סוף שלו. מרא פי אידכ, מרא פי טיזאק, יעני יום אחד ביד שלך ויום שני בתחת שלך"
אני צוחקת. נדמה לי שזה משפט שמופיע בסיפורי אבו נימר.

בבית

מוסא מחמם מים ומביא נענע מהגינה. אנחנו שותים תה מתוק ומוסא מסביר: 

"את הזיתים מה את מכינה בשפיל לאכול את צריכה ליפחור כמו שאת בוחרת חפרים. זית שינפול לך מן אל שולחן שלך, זה זית מה לא יכול להיות חפר שלך. זה זית מה את תמחצי אותו בשפיל לקחת אל שמן שלו."

מוסא מסביר לי איך לשטוף את הזיתים בצנצנת מים שש פעמים, פעם אחת בכל יום. "בשבת תתני להם לנוח", הוא אומר לי, "אבל לא בשמש". אחר כך צריך לשים אותם בצנצנת ולמלא במים רותחים. "הם נהיים ככה שמנים ומבסוטים". מוסא מסביר שצריך להחליף את המים החמים במים קרים לפני שהקליפה תתבקע. "כמו בנאדם מה שמו אותו בחמאם, צריך להוציא אותו משם לפני אל גוף שלו מתברק".

אחר כך שמים תבלינים. שום ומלח ופלפל, והכי חשוב – הרבה שמן זית שזה החכמה של הזיתים, ונותנים לזה לשבת חודש, "ולא בוטחים עד לא נגמר אל-זמן, ואחרי שעבר אפשר לאכול".

 אני
מוסא מלווה אותי למכונית, עוזר לי להכניס את השקיות של הזיתים למושב האחורי.
-"לאן את נוסעת עכשיו?", מוסא מתעניין, דואג לי, כרגיל.
-"הבייתה", אני אומרת ושותקת.
מוסא מסתכל עלי כמה שניות.
-"אני יעשה לך טלפון בעוד שלוש שעות."
-"בסדר. ותבטיח לבוא לטעום מהזיתים."
-"אינשאללה", מוסא אומר, ואני סוגרת את הדלת של המכונית ומתניעה.

מוסא מתכופף אל החלון הפתוח.
-"אל תהי עצובה יא בינתי",הוא מלטף לי את הראש. 
 "אל-אהבה, בהתחלה היא תבוא אצלך בהפתעה כמו טיפה ראשונה של גשם, ולאט לאט היא תהיה כמו ים גדול אין לו  סוף."
-"תודה מוסא", אני אומרת לו, ונוסעת.

כבישים
שעתיים וקצת. כבישים קטנים מתפתלים. חום וירוק מתחלפים באפור ורעש כשיורדים דרומה. סוגרת חלון. מדליקה את הרדיו.

פברואר, ואצלי עוד לא יורד גשם. גם לא טיפה ראשונה.