~

 העידכון האחרון של הירוק, פתח בי פקק על בקבוק מחשבות שסגרתי מזמן. הוא עשה לי לחשוב ולהיזכר במיליון ואחת קלישאות שפעם אמרו לי, ולתהות אם אני מאמינה בהן.

"...לא מוצאים זהב בחפירה אחת... בשביל דברים טובים שווה לחכות... אל תאהבי את מי שהצלחת להשיג, תשיגי את מי שאת אוהבת..."

ירוק, אתה יודע מה? אני חושבת שכן. שאני מאמינה בהן. אני חושבת שעדיף לישון לבד מאשר לקום בבוקר ולהתחרט. (בענייני לישון ביחד, כשאני שם אני כבר לא מתחרטת...) .

כנראה שזה נכון, ש"בגובה האוויר דליל". לא משפט  שהייתי חושבת עליו לבד.  אני לא תמיד מרגישה גבוה. בדרך כלל אני מרגישה מטפסת. ואנשים שאני פוגשת, הם פשוט על הדרך, עומדים שם, או הולכים. לפעמים במקביל, או ממני והלאה, ולפעמים מגיעים משום מקום ופתאום מתנגשים. 

בגובה הלילה קר והאוויר דליל. אולי בגלל זה הראייה מטשטשת. (...יש חוסר שקט באזור החזה...), קשה לפעמים לנשום. הריאות מתרחבות, הסרעפת יורדת, כלום נכנס. 

ברגעים כאלה צריך להרים את הראש ולחכות בשקט.  גם במקומות שהאוויר בהם דליל, יש חיים, וחיות. הן מוסוות (בגובה מסוכן להסתובב חשוף), אבל הן שם. וכשאתה עומד-לא-זז לרגע, הן שוכחות פתאום להתחבא ומעיפות בך איזה מבט.

 בגובה האמון נבנה לאט.

האוויר דליל, אתה יודע.

לא כדאי ליצור מצב של קוצר נשימה.