פעם עבדנו ביחד, שחר ואני. היינו מהאנשים האלה, שעוד לפני שהם מדברים הם יודעים. אהבתי לעבוד איתו. הוא הצחיק אותי, והיו לו עיניים כאלה, מהפנטות. יש לי חולשה לעיניים.
בעיקר, אני חושבת שאהבתי אותו כי הייתה בו כנות כל כך שקופה עד שלפעמים הרגשתי שאנחנו יושבים ערומים ומנסים לשחק שחמט: הלוח מסודר. כל הכלים גלויים, כל המהלכים אפשריים, ומשחקים, אבל לאט. חייל שומר על המלכה. שנינו רוצים להפתיע במהלך מקורי, לא צפוי. ולשנינו לא באמת אכפת מי ינצח או יפסיד. שחמט.
והייתה פעם אחת שאני לא אשכח לעולם. ישבנו בפאב על הכינרת, היה חושך והרוח הזו החמה של עמק הירדן, והייתה לנו שיחה כזאת, שאני לא ממש זוכרת מה נאמר בה, אבל תמיד כשאני חושבת עליו הוא שם. בכסא ההוא, על הבר, מחייך אלי בעיניים הקרועות שלו, פורט על המיתרים הכי רוטטים במילים הכי זהירות.
רציתי אותו אז, ולא עשיתי כלום. הוא גדול ממני בעשר שנים, וזה הפחיד אותי. דיברנו בטלפון אולי פעם אחת. אחר כך החלפתי עבודה או שתיים, התאהבתי, התאכזבתי, נסעתי לשנה, חזרתי. ובאמת כבר שכחתי אותו, ופתאום -
טלפון. הוא מצא את המספר שלי. (מממ... חשוד מאוד. החלפתי מכשיר לפני שנתיים בערך... הייתה שם הודעה עם המספר החדש, אבל...טוב נו. יכול להיות). "עברו ארבע שנים", הוא אומר לי, ואני מנסה לעשות חישוב מהיר בראש. ומדברים, ומדברים, ומדברים. הוא עדיין גדול ממני בעשר שנים, אבל פתאום נדמה שהזמן גרם למרחק הזה להתקצר.
אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה אם הייתי נתקלת בטלפון שלו ככה פתאום. בטח הייתי נזכרת בלילה ההוא בכינרת, ומחייכת אחר כך שעה לפחות (כמו עכשיו). בטח הייתי חולמת עליו בלילה. אני לא חושבת שהייתי מתקשרת.
תגידו לי, מה גורם לבנאדם להתקשר ככה אחרי ארבע שנים? זה משהו שאתם הייתם עושים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
