~

תיבה בלי מפתח וכתובת לא ברורה
אישה של מכתבים. תיבה בלי מפתח וכתובת לא ברורה, אבל בכל זאת היא מחכה. כל הזמן היא מחכה. מאז שהיא קטנה. עוד לפני שפותחת את השער הגדול, היא פותחת את דלת העץ של התיבה. בוררת בין החשבונות עד שמוצאת, ומחזיקה אותה, טיפה רועדת. עכשיו מה קודם, להניח את התיק או לפתוח כבר בעמידה בחוץ? וכתב היד שלו. השם שלה באותיות הזהירות. כמה היא חיכתה לו. הימים ארוכים, והכתיבה קצרה. גם כשהוא מאריך, היא קוראת אותו בכמה דקות. אחר כך קוראת אותו שוב. ואחר כך שוב. ושוב.

קודם צריך להניח את התיק. גם לבקר בשירותים, ולסגור את הדלת ולפתוח את החלון. להתכונן אליו, כמו לפני פגישה. זה לא כמו. זה ממש. לבוא אליו בנחת. לפתוח את המעטפה כמו שפותחים דלת לאהוב. הבית סביבה ריק ושקט. רק הבטחת המילים שלו מרחפת באויר, ננשמת, מתוקה. כמה היא חיכתה לו. שבוע שלם היא חיכתה.

ככה זה היה פעם. ארבע שנים אולי, לפני שהמכתבים נפסקו. היא אפילו לא זוכרת איך זה קרה. הרי גם מחו"ל כתבה לו, והוא ענה. היה לה Follow me מעיר לעיר. שנה שלמה. את כל המסע הזה המכתבים שלו עשו איתה. הוא עשה איתה. אבל הקצב דהה ודעך (מכתבים שכתבה לו לתוך מחברות ומעולם לא שלחה) והפך לקו שטוח, ארוך, של שתיקה. לא היה שם אפילו צפצוף של מוות. ולא בא רופא לרשום את השעה ולכבות את כל המכשירים. רק הציפייה של שניהם הפכה לאט לגעגוע. וגם הוא - לאט, לערפילי.

הפרעות של קצב.      

ובינתיים, כל כך התרגלתי לתקשורת מהירה. לטלפונים ניידים. למסנג'ר. לאימייל, מילים מהירות. מילים בפס רחב. מילים און ליין. 24 שעות, שבת וחג. מילים לוריד, ועכשיו כל כך קשה לי אחרת. כמו מכורה, אני רוצה את המילים שלי מהר וחזק, עוד ועוד מהן, חומר טוב, במנה יומית, בהחבא.

ואמרנו כתב יד, וצדקנו. דבר לא ישווה לקימורי האותיות. לחלקות הנייר. לכתמי הדיו במקומות שבהם היד משתהה. אמרנו כתב יד, וביקשנו לנו מילים של קרבה, וצדקנו. אבל כל כך קשה לי הציפיה הזו. כל הזמן אני רק מחכה. מתפלשת בחוסר אונים. הגיע? לא הגיע? ומתוך העיסוק בזה בא הפחד,  מכרסם וצורם כמו ציפורניים על לוח, בצרחות של אימה, של אבדן. שאולי לעולם לא יגיע. ואולי הוא אבד. והרי אין טיוטה.

מכתבים של נייר נכתבים לאט. בלי טיוטות. בנשימות ארוכות. אני מספיגה את הדיו בדף שלפעמים יש בו כתם קפה, או קיפול שבהסח הדעת. זו לא רשימה. זה רישום של פִסת מציאות. ואין לי שום כונן של דואר יוצא לניירות האלה. ואם הם יאבדו - הם יאבדו. ואי אפשר יהיה לשחזר אותם לעולם. לעולם לא באמת. וכמה מפחיד זה נדמה בעיני.

אני יודעת. זה סוג של קריז. חיוורון מתוסכל. הירואין שיק. הזיות ופחדים של גמילה. שניים שלשה מכתבים וזה יעבור לי, אבל בינתיים אני מחכה, ומהלכת על שפת התהום שבין הסבלנות לאיבוד הדעת. מנסה לפרוס את המילים לצדדים, כמו לולין בהילוך זהיר על חבל.

(מזכירה לעצמי: בעולם של מילים, גם כשנופלים אפשר להמשיך לרחף).