~

היום הגיעו הרבה ציונים. אין הפתעות משמחות. וזה מעציב.

 לא כמו בזמן הסמסטר. ההרצאות (רובן) מרתקות. אני מבינה. אני שולטת. אנשים באים אלי לשאול, ויש לי תשובות, ואני מסבירה היטב. דברים שאני לומדת נופלים, כמו בטטריס, למקום שלהם, הנכון. אלא שאז, הם משלימים שורה ונעלמים. אחר כך, במבחנים, אני לא מבינה מאיפה זה נופל עלי.  מה עכשיו לעשות. ובגלל שאני צופה את זה אני חורשת (מאוד), ובתור אישה לא טיפשה (אני לא) אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש.

 הציונים לא משהו. החברים שלי מסתכלים עלי ולא מאמינים, ואני נאנחת מתוך עייפות ואומרת: ככה זה. כזאת אני. מבחנים הם ממני והלאה.

 אבל אז אני תוהה אם יש בכלל טעם להתעקש כל כך. לעשות מועדי ב'. להשקיע, להלחם שוב.

 למה לי בעצם? נגיד, בשביל שאפשר יהיה להמשיך לתואר שני. אבל למחקר, (שאליו מוביל התואר הראשון שלי, מסלול מיוחד לקמצוץ עילית שאני נמנית עליו, בזכות ולא בחסד) ככל כנראה אני לא אמשיך.

טוב, אולי כן, אם פתאום יהיה לי איזה קורס שיגרום לי לחשוב שזה היעוד שלי בחיים, אבל בואו נהיה ריאליים: א. אני לא מאמינה שזה יקרה לי פתאום. ב. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שאני לא רוצה לבלות את השנים הקרובות בדלת אמותיה של מעבדה. הו לא.

 מעבדה. בעעעעההה.

מצד שני, אני לא יודעת מה אני כן רוצה. ואל תגידו לי עכשיו "לכתוב". עם לכתוב לא קונים במכולת. בטח שלא עם לכתוב כמוני.

 בן דודי האנטרופולוג ניבא את הפוסט הזה כבר לפני שנתיים. נפגשנו  בוויאטנם, בכפר קטן שקוראים לה הויאן.  כפר של דייגים, מוקף שדות של אורז ונהר. הוא גר וחקר שם ואני עברתי בדרך למקום אחר, והתארחתי אצלו קצת.  כבר אז הוא אמר לי, עוד לפני שידעתי מה אני הולכת ללמוד, שבאמצע שנה ב' יהיה לי משבר קיומי. הוא אמר שזה קורה לכולם, שצריך להדחיק ולהמשיך הלאה. "בשנה ג'", ככה הוא אמר וקרץ לי, "הכל כבר מסתדר."

  ויאטנם. ככה בדיוק.

כשדיברתי על זה עם בן דוד אחר, רופא צעיר ומוצלח מאוד, הוא הביט בי, מחפש דיאגנוזה, ואז אמר (רציני לגמרי) שזו תסמונת ידועה בקרב סטודנטים. הוא קרא לזה תסמונת האוטובוס: אתה עומד בתחנת האוטובוס, והאוטובוס מאחר. נו טוב, אתה אומר לעצמך. הוא בטח תכף יגיע. עוברות עוד 10 דקות והוא לא בא. אז אתה אומר לעצמך: 10 דקות איחור, עכשיו הוא בט-וח אוטוטו מגיע. והאוטובוס לא בא, וגם אחרי חצי שעה אתה לא עוזב את התחנה, כי בטח תכף יבוא כבר האוטובוס הבא...  

"מה אתה מנסה להגיד בזה?" שאלתי אותו. "הו, שצריך המון אומץ בשביל להגיד שאם הוא לא בא-  אז הוא לא בא, וללכת למקומות אחרים."

 "יש לך את האומץ הזה?" הוא שאל אותי.

כנראה שלא.

 אוטובוס (שלא עליתי עליו) בניו יורק.

כנראה שאני, בשיטת האנטרופולוג, אדחיק ואסיים את התואר הזה. הסמסטרים יעברו בכיף, והמבחנים בקושי. אני אסיים בסדר, אולי אצליח לדחוק את הרגל כדי לשמור על הדלת לתואר השני פתוחה, אבל בכל תקופת מבחנים אני אתבעס מחדש, כי כל קשר בין הציונים לבין הידע שלי יהיה מקרי בהחלט. בעוד שנה וחצי יהיה לי תואר ראשון שאין מה לעשות אתו, חוץ מלכתוב עליו ברזומה.

 והאוטובוס יבוא ואני אצטרך לבחור אם לעלות עליו, או ללכת למקום אחר.

אני רוצה ללכת למקום אחר.

הלוואי ואני אדע כבר לאן.

לו הייתי יודעת עכשיו, וודאי היה לי גם האומץ לקום וללכת.

ליתוס. קצת מבואסת. מחכה להארה. למישהו יש רעיון מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה?