~

אז היה המבחן. בבוקר הרגשתי כמו מישהי שהולכים לכרות לה אצבע. לא פחדתי. הפחד מציף נוכח אי וודאות, וכאן, גזר הדין כבר נחתם. ידעתי שזה הולך להיות מאוד מאוד לא נעים. ידעתי גם שזה ייגמר מהר, גליוטינה זריזה, ושאחרי שתחזור אלי הנשימה אפשר יהיה להמשיך לחיות. להמשיך להיות. חשבתי אפילו שתהיה לי איזו תחושת הקלה של קץ שנדחה (ודיה לצרה בשעתה, נכון?)

ישבתי במבחן עם הטופס מולי, כשדממת החדר השקטה (צמיגה ומרוכזת) התמלאה בהמולה בלתי נסבלת. כל הזמן טריקות של מגירות. האנשים שסביבי חיטטו בהן. פתחו ארונות ענק וצעדו לתוכם, מניחים לדלתות העץ הכבדות להיטרק מאחוריהם שוב ושוב. כמה רעש.

ולפי תנועות הגוף סביבי יכולתי לדעת מי יודע בדיוק באיזה מדף לחפש (חיפוש איטי ומדוייק) ומי מפזר דפים לכל עבר, מלהט, יודע שזה כאן איפשהו, רק לא מצליח להזכר איפה בדיוק. חייכתי נוכח הזדקפות הגב של המוצאים. כמה טוב!
משקיפה הייתי. כמו בוחנת. הטופס מולי נשאר ריק.

בדרך החוצה  (מוקדם. לא היה טעם להמשיך להעמיד פנים) הרגשתי כמו ילדה שנפלה מהחומה למרות האזהרות. רציתי שיגידו לי: "אמרתי לך!" עם פּנים כמו-כעוסות, ואחר כך יאספו אותי הכי קרוב לחבק חזק, ויבטיחו שהנה תכף הכל יעבור ויהיה לי טוב. ויצמידו שפתיים חמות למקום הכואב ויגידו לי: אל תבכי קטנה. אל תבכי.

~

ואחר כך כמעט ומתתי. באוטו. כמעט עשיתי תאונה נוראית. אני לא יודעת איפה הייתי כשהיא באה משם. אני רק יודעת שהרגל שלי ננעצה לתוך הברקס בשניה האחרונה ממש. וישבנו שם שתינו, כל אחת במכונית שלה, מתנשמות. לא היו קללות. רק צפירה (שלי או שלה?) שדעכה לאט.

היא נעצה בי מבט דיי המום, כשלחשתי אליה לאט מילים שהיא לא שמעה. אחר כך הנחתי את יד שמאל שלי על החזה. היה נדמה לי שהלב שלי עצר. רציתי לוודא. בינתיים היא נסעה משם. גם אני. בערך שלוש מאות מטר אחר כך עצרתי, רועדת כולי, לבכות את האדרנלין הזה החוצה. או את האפינפרין. או הנוירואדרנלין. עקומה סיגמואידית של בכי, ולא היה לי מושג ולא היה לי איכפת.

פרט מתוך עבודה של Electro-dj