~

אולי זה קשור למצברוח. היה לי השבוע מצברוח מוזר.  מן עייפות כזאת. לא של חוסר שינה. עייפות מאנשים. רציתי להיות לבד ולא יכולתי לברוח.

חוצמזה היפיוף שלי נמס בגשם: הוא עוצר איתי לשיחות מסדרון כשאנחנו נפגשים, אבל פחות מפעם. אולי זה בגלל שקר ורטוב ואי אפשר לשבת על הדשא. מתצפיות שאני עושה, אני חושבת שהוא לא מחפש עכשיו כלום, אבל האמת היא שזה לא באמת משנה גם אם הוא כן.

להבדיל, אודי היה ביצת ההפתעה של השבוע– גם מתוק, וגם משהו לשחק אתו. הוא אומר לי כל פעם כשאנחנו נפגשים שהוא מתגעגע אלי, ושהוא שמח לראות אותי, וכשכאב לי (נפל עלי ארון) הוא פלט בספונטניות: "הלוואי והיה כואב לי במקומך".
הכי מקסים זה כשהוא תופס אותי מסתכלת עליו בהרצאה. הוא מתחיל לצחוק מהעיניים ומשם זה מתגלגל לו אל הפה, ומדביק גם אותי.

אז הבנתי את הרמז. (אני יודעת. זה לא רמז, זה פיל ורוד בחצאית בלט שדורך לי על הרגל) אבל מה אני עושה אתו עכשיו?

יש בעייתיות בקשר רומנטי עם מישהו מהלימודים. בעיקר אתו, כי הוא חבר טוב, ואם זה לא יצליח –גם יהיה חבל וגם תיווצר סיטואציה לא נעימה.

ואולי בכלל זה לא יקרה. יש בו כמה דברים שמאוד מפריעים לי. בעיקר חוסר-הבגרות שלו.הוא יכול להתנהג לפעמים ממש כמו דביל. ואולי מה שהכי בעייתי לי זה משהו אחר.

היום באימון אחד המדריכים אמר לי על איזו תנועה: השלם מורכב משני חלקים שונים. כל אחד מהם הוא רק חלק, אבל הוא חייב להיות חלק חזק ושלם. אם החלקים לא שלמים כל אחד בנפרד, את לא תצליחי לחבר אותם, או שתחברי אותם למשהו מאוד חלש ולא יציב.

נדמה לי שככה זה גם באנשים.

שלם זה לא אומר מושלם. אין מושלם. אוטופיה היא קשקוש אפילו בשביל נאיבית שכמותי. אבל שלם זה  מאוד חשוב אני חושבת, ואודי מאוד לא.  

אז אולי פשוט הכי טוב יהיה אם פשוט נישאר כמו שעכשיו?