~

כשאני לא כותבת אני קוראת. גם אתכם.

גם עיתונים (מכל הסוגים). גם ספרים. אני מכורה למילים. אין בִּילתן.

ובשבת בבוקר ישבתי לי בשמש וקראתי:

"אני לא מקשיבה לעצמי וחושבת איך הקרביים שלי בחוץ וכולם רואים, זה כבר שיר. זו ישות נפרדת. חוץ מזה אצלי אין שום דבר תרפויטי בלכתוב, אין איזה אפקט מזכך, זה לא עובד ככה במקרה שלי. כשאני במצב קשה, בדרך כלל הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לקחת עט ולכתוב שיר. יותר מזה, כשאתה הופך להיות תלוי במצבים רגשיים כאלה בשביל לכתוב שיר אתה כותב פחות ופחות. אני מנסה מאוד לנתק את הכתיבה מאיזה מצב רגשי כדי לא להיות תלויה בזה. אי אפשר לשבת בציפייה שכל הזמן יקרו לך דרמות. והאמת, זה לא פשוט. זה דורש גם משמעת וגם יכולת גדולה להשתעשע עם זה, לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות, להחליט סתם כך לשבת לכתוב שיר; יש אנשים שיודעים לעשות את זה ואני מעריצה אותם על כך."

(רונה קינן, ראיון, מגזין 42 מעלות, מרץ 2004).

קראתי את זה וחשבתי לי, שלא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

חוצמזה, אי אפשר לשבת בציפייה שכל הזמן יקרו לך דרמות. אפשר פשוט לכתוב אותן.