~

יש משהו בשיר הזה של לאה גולדברג, שלא עוזב אותי.

איזו רכות וחמלה עד אין קץ, שהייתי רוצה להרדם בתוכן כל לילה.

(זה צילום של Joseph Sohm)

חוצמזה, אני מסכנה. תרחמו עלי. 

(עכשיו יש שתי פסקאות של קיטוּרים וקיטוֹר, אני נותנת לכם פטוֹר, אבל אני ממש צריכה לכתוב את זה לרגע:)

אני מסכנה. חטפתי צננת של קיץ מהסוג המנוזל במיוחד, ולכן ביליתי את רוב היום (תוך כדי אירוח של המשפחה המורחבת- איזה שישים קרובים ורחוקים עליזים) בלקנח את האף. הפכתי תלותית להחריד בקופסת הקלינקס שלי. כשלחמש דקות לא מצאתי אותה, הרגשתי כמו על סף תהום הנשיי(מ)ה. וכבר לגמרי נמאס לי להתעטש, לנסות לדבר ולגלות שאין לי קול, וזה בהנחה שהיה איזה רגע של חסד והצלחתי לשמוע משהו דרך האוזניים הסתומות שלי.

חוצמזה גם הדלקת של יד ימין התחילה להרגיש בנוח והזמינה דלקת-חברה ליד שמאל, ועכשיו גם היא נפוחה וחמה וכואבת. זה מטריף אותי, הדלקות הספונטניות האלה. ולא עשיתי כלום. בחיי שלא עשיתי שום דבר מיוחד. וזה כזה לא הוגן.

(נוט טו סלף: החיים לא הוגנים).

 רק שהפעם איכשהו זה כל כך כואב, שאני יוצאת מדעתי. ושוב אני צריכה למסטל את עצמי עם משכך כאבים-ומשהו אנטי דלקתי בנוסף לאוסף הכדורים שבשגרה (שאמור, פור גוד סייק, למנוע דלקות כאלה !!! ). אני בולעת כל כך הרבה תרופות שאני בספק אם יש לי קצת דם בין כל הכימיקלים, וזה אוף ומבאס נורא. אני שונאת את זה.

הלוואי ויכולתי ללכת לישון בלי. לחיות בלי. אבל אני לא יכולה, לא עכשיו בכל אופן, ואני מקווה שלא יווצר לי שום קוקטייל הר געש בבטן, ושאני אקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב, ואלך (אלוהים יודע איך) לעבודה. יהיה חם ומגעיל ואני אתעטש על כולם.

כבר אמרתי שאני מסכנה?