~

הוא אפעם לא קרוא. הוא מתנפל במקומות החשוכים. בנקודות החיבור. במפרקים. הוא לא קרוא והוא יודע, אז הוא לא מחכה. הוא מתנפל בסתם ימים, ואי אפשר לזהות איזה דפוס. נגיד: ימים חמים במיוחד. או סופי שבוע. או ימים איזוגיים.

הוא מתנפל בשקט. הוא אומן של השתלטות. הוא לא משמיע קול, ולא משאיר סימנים. ולעיתים קרובות מדי אי אפשר להרגיש בו עד שכבר מאוחר מדי. ולעיתים קרובות גם כשמרגישים מתמלאים בחוסר אונים.

כל כך קטנים אנחנו בעולם.

זו תקופה כזו. של חולשה. לא שלי. אני העוגן. של אנשים סביבי. שָם הלוויה ושבעה ושָם חולי חסר הכרה ומונשם, וכאן ניתוח (שלא אמור להיות מסוכן אבל תביאו בכל זאת טפסים).

ואני מביטה בו כמו אישה מביטה אל צל של בניין. שחור. אין שם כלום, פרט לאפשרות שיש שם משהו. האפשרות הזו חד משמעית. היא לא נצמדת לקירות. היא נועצת עיניים בוערות. היא לא ממצמצת. אין בה ספקות, באפשרות הזו. היא מצמתת. ואני עומדת מולה וקר לי, והוא, הוא אף פעם לא קרוא.