~

ערב נעים של חודש ניסן. אנחנו יושבים על הדשא ומדברים .

אחר כך בחדר החשוך אני קוראת שורות קצרות של מילים

ופתאום "שיר על דבר פניך", של  אלתרמן.

"

באין רואה אותך, רעי, פניך מתחילים לגווע.

לבלי הציל,

לבלי עצור,

שלוחי סנטר כדב הקוטב,

הם גוועים.

אתה משכיב אותם על כר,

או צף איתם לאורך כותל,

או מציגם בלב חלון גבוה,

אל מול אויר הכוכבים.

משקט וזגוגית שבירים לילות סיון.

הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח.

על פני העיר תלוי ירח מאובן -

עולם שאין בו צליל ואין בו רוח.

"

הלוואי ואוכל שלא לצטט את הבתים האחרים.