~

כשאני אופה לחם, אני עומדת במטבח מול החלון הגדול. מולי, הורדים מטפסים על סככה של ברזל, וההדרים פורחים. בחוץ היום בהיר, אבל בפנים קר. נעלי הבית שלי ישנות, וקור המרצפות עובר דרכן אל הרגליים היחפות, מרעיד אותי. גרביים. לכי תגרבי גרביים.

כשאני אופה, מתנגנת סביבי איוושה שקטה של צהריי יום שבת. אני מערבבת את החומרים בקערה מפלסטיק, וחושבת מחשבות שחושבת אישה שאופה לחם. המחשבות שלי (שלושת רבעי כוס בדיוק) מתערבבות עם הבצק. אני לשה אותן באצבעות ארוכות, מיומנות. לישה שיש בה געגוע לגוף.

כמה אירוטיקה יש בבצק של לחם.

אישה שאופה לחם היא אישה מהורהרת. האפייה היא מלאכה איטית, מלאת הפוגות של התפחה, שבהן המחשבות יכולות לתפוח גם הן. אני שותה קפה קר ומהרהרת.

לא הייתי צריכה לבלות את צהריי יום שבת באפיה של לחם. הייתי צריכה להיות בחוץ עכשיו. לטייל ברחובות תל אביב בחצאית חדשה ובכובע רחב. לחייך לעוברים ושבים. לשתות קפה בבית קפה נחשב. להחליף טלפונים עם איש מחויך. האהבה את יודעת, לא תבוא להתדפק אצלך בשער, אפילו עכשיו, כשהגינה כולה פורחת. אפילו לא בעוד שעה, כשריח של לחם טרי ימלא כאן את החדרים.

אישה אופה, מוכרחה שיהיה לה איש שיבוא בעקבות הריח, ויפתיע אותה מאחור בחיבוק, רגע לפני שהלחם מוכן. הם יאכלו אותו חם. בצוע. טבול שמן זית, או חמאה ומלח גס. והבית יתמלא בריח כזה, מתוק, שבע, שאי אפשר שלא להתעלס בו.

מתבקש פה ציטוט מ"עשיו" של מאיר שליו, וגם הוא איננו.