~

בלי להתחמק עכשיו. בלי שורות קצרות  ובלי חצאי משפטים:

מה שראיתי בך, אפילו עוד לפני המייל הראשון, הוא כשרון ורגש. כבר אמרתי לך. לא צריך היה להיות חד עין כדי לראות. אבל יותר מזה: היה נדמה לי שכמה מהתמונות שלך, ממש משכו מתוכי מילים כמו מגנט שמושך סיכות שהתפזרו.

בכי ואני דיברנו על מרווחים, וגם עליך. נדמה שגם בי וגם בך אין פחד לטייל במרווח ההוא, שאין לו שם. כנראה זה קצת כמו במוסיקה: בלי המרווחים התווים הופכים לרצף צורם, וכשהם שם, הם אלה שמכתיבים לשומעים את קצב פעימות הלב.

במהפכה, התמונות שלך דיברו ואתה שתקת,  ומתוך השתיקה הזו המצאתי לי אותך. ישבנו בבית קפה, היה ערב. שתינו. על השולחן בינינו היו מונחים: שקיות של סוכר.  תחתיות לכוסות. סטירֶר ומאפרה. תמונות (מוגדלות)  שלך ודפים (בכתב יד) שלי. ואנחנו ישבנו, הסתכלנו לתוך העיניים ולא אמרנו דבר.

אני אמשיך, ברשותך, לשחק במטאפורה של קודם: נדמה לי שכשמחברים שני מרווחים גדולים כל כך, הקצב משתבש. הרוקדים נעמדים, מזיעים על הרחבה, ומחכים שהמוסיקה תמשיך. ומשתרר שקט כזה, שנעים בו בחוסר נוחות.

(ואולי זה מקור תחושת ההתחמקות. אולי זו הייתה בלדרית התחפושות שהתנפלה עליך, והאלם שפתאום תקף אותי.)