~

חצי שעה אחרי שהוא הלך הצלחתי להתניע ולנסוע משם. הדבר הראשון שעשיתי היה לפספס את הירידה לאיילון ולהגיע לר"ג, ולנסוע במסלול היחיד שאני מכירה שם, למרות שידעתי שבקצה שלו כבר מזמן אין אף אחד. אחר כך עשיתי פרסה ונסעתי, וכבר באמת לא היה איכפת לי לאן, ובכיתי כמו שלא בכיתי מזמן, ורציתי חיבוק ולא ידעתי ממי ורציתי שכולם ידעו ושכולם ישתקו. אחר כך כאב לי הראש מהבכי והעיניים שלי היו אדומות והאף שלי מלא, ולא היה לי טישו באוטו אז חניתי במקום הכי הומה בתל אביב כדי לשתות קפה ולקנח את האף במפיות ולשבת שם בפנים נפוחות ושכולם ידעו ושכולם ישתקו.

רציתי לכעוס עליו ולא יכולתי. רציתי להאשים ולא היה לי את מי. יכולתי רק לגלגל את השבוע האחרון בראש ולחשוב כמה אני נאיבית ופנטזיונרית וחולמת בהקיץ, ואיך התאהבתי ככה עד עיוורון. אחר כך ניסיתי לחשוב על כל הדברים שטובים בי, ולשכנע את עצמי שאני באמת נהדרת ומופלאה מאוד, וגם שאיזה כיף היה להרגיש קצת ככה, חזק כל כך. ועכשיו אני יודעת שלא נאטמתי, שלא קהיתי בזמן הארוך שלא הרגשתי שום דבר שאפילו מתקרב לכל זה. ורציתי לכעוס עליו ולא יכולתי. הוא לא אשם. 

אחר כך הקפה נגמר ופגשתי מישהו מוכר ורציתי לעוף משם, ונורא רציתי להיות כבר בבית אבל שוב נהגתי את עצמי לאיבוד, והסתובבתי שעה בערך עד שמצאתי איזה כביש מוכר דרך הדמעות (פינת העצמאות).

*

עכשיו מאוחר וכואב לי הראש מרוב בכי, אבל אני חושבת שהנה, עוד מעט וזה יפסיק.

זהו. אי אפשר להכריח מישהו לרצות להיות איתך, מופלא ככל שיהיה.

(איחלתי לחייל בהצלחה).

שוב אני לבד.