~

"סַף-הָ" כמו זה שכמעט גרם לי למחוק את הכל הביא אותי לחשוב על המילים האלה, מה מהן נשאר שלך כשאתה מושיט אותן ככה ברשת. לרגע הרגשתי כמו מישהו שמושיט לילד מתנה, מביט בו כשהוא פותח אותה ורגע אחר כך חוטף אותה ממנו. הרגשתי בריונית, ואני לא בריונית. אפילו לא קצת.

למחוק שלוש שנים של כתיבה, זה מה שרציתי. לא למחוק את הבלוג. לא להפסיק לכתוב. לא להעניש אף אחד. גם לא אותי. זה רק שלרגע אחד ישבתי מול הודעת האזהרה הזו וניסיתי לדמיין איך זה יהיה, כשהמילים שלי יפסיקו להתערטל בציבור. שאני הסודית, הכותבת, תחזור להיות אני הסודית, זו שאף אחד לא יודע על עוצמות התוך שלה, כי כשהיא אומרת בקול זה נשמע לגמרי אחר. כי בחיים האמיתיים, באלה שבהם היא קמה כל בוקר בקושי, עם עיניים נפוחות מחוסר שינה, כששואלים אותה מה היא עשתה כל הלילה היא לא אומרת "כתבתי". אלא "אה, סתם לא נרדמתי", או "שיחקתי במחשב", או "קראתי" או משהו כזה.  וישבתי מול הודעת האזהרה הזו ופחדתי מזה.

עוד שבוע עבר ומתחיל ותיכף נגמר ואני כל הזמן עייפה. אני תלויה רפויה על עצמי. נחבלת בפינות. נכנסתי עם הראש בכנף החלון. נראה לי שנדפק לי המוח. אחר כך שרטתי את הירך כשעברתי ליד הפינה של שולחן הסלון, שריטה ארוכה וכחולה שתשאיר וודאי צלקת. עוד צלקת. אני שוב צריכה לעשות בדיקות דם. מחר אלך. המומחה האחרון שהייתי אצלו אבחן בי (סוף סוף) משהו הזוי, "דווקא אופייני לתמונת הדם שלך", שמזכיר לי את הזקן השביר מהסרט "אמלי". ואיך לעזאזל אפשר ששום דבר לא ילחץ בשום מקום. הרי היד המונחת נלחצת אל השולחן מכובד הגוף. האצבעות המקלידות נלחצות על המקשים, ובכל המקומות האלה אני בוערת עכשיו, ובכל המקומות האלה אני כואבת. וכשאני לא יכולה יותר אז עוד כדורים. למשל הלילה.

והחדר מבולגן. הארון שלי מתרוקן, והרצפה נעמסת ארגזים. הספרים מסודרים בערמות במסדרון ולידהמיטה. הכביסה ערומה על הכורסא. באקווריום נשאר דג אחד שמן שטרף את כל האחרים, ועכשיו הוא כמו האישה שגרה בבית הזה. שוחה לאורך הקירות ושותקת.

ביום רביעי יגיע הארון ומתחשק לי להכריז שביום שבו יגיע הארון אני אשב ואכתוב את הדף הראשון של הפרק הראשון,

אבל אני לא רוצה לצאת בהצהרות. אני זקוקה לטקס. אחריו אתחיל לדפן את הרחם ולהרות את הדבר הזה, המתהווה.

אני זקוקה פתאום, בבת אחת, למציאות.