~

כי רציתי ליצור לי עוד ממד להיות בו. מקום שבו אין זמן ויש מרחב. כדי לגרום לי לחשוב. לגרום לי לכתוב. המילים, אם אני לא צדה אותן בזמן, נוטות לברוח.

ברשת

לקחתי אותי והנה אני עכשיו, פרושה בבלוג הזה בחתכי אורך ורוחב דקים. אם מתקרבים אפשר לראות את הנימים. אפשר להתמסר בכדוריות הדם וללטף נוירונים חשופים. (פתוח גם בשבת. הכניסה חופשית).

לא באתי לכאן למסע חיפושים אחר פרט למסע שלי לתוכי.

גברים ברשת

אבל יחד עם החולשה שלי למילים הכתובות באה החולשה שלי לגברים כותבים. כמו פרפר אני נלכדת להם במילים. הם מגרים לי את המוח ודרכו את העור. זה נעים.

בי מי אפ, סקוטי

אחר כך, במעבר בין הוירטואלי לריאלי, גם הגירוי מוכרח להחליף פאזה. המילים הכתובות הופכות לקולות ומראות וריחות. הגוף מתפרק ובונה את עצמו מחדש. באנטרפרייז זה הצליח להם בדרך כלל. אצלי הסטטיסטיקה קצת אחרת, ואם זה לא מצליח אז שנינו מפסידים.

ואתה

אני עוד לא מוכנה להמר עליך במשחק הזה.