~

הוא לא קרוא, ולפעמים הוא בלתי נמנע, ואנחנו עומדים נכחו חסרי אונים.

אני אפעם לא יודעת מה להגיד בניחום אבלים. "שלא תדעו עוד צער" הוא משפט שאני לא מצליחה להגיד בקול רם. זה לא שאני לא מתכוונת, אלא שהוא שחוק כל כך.. קצת כמו "מה שלומך" בתחילת שיחה בלי לחכות לתשובה.

וחוצמזה, זה לגמרי איחול. אני מייחלת לו, אבל לא יכולה עכשיו לזרוק אותו לאנשים היקרים האלה, החיוורים, העייפים, האבודים כל כך בהווה ובעבר של לפני כמה שעות, או כמה ימים. הם לא יתפסו.

אז אני מחבקת חזק. לרגע נדמה לי שהחיבוק הוא קצת מכונת החייאה לגוף החלש שמושט אלי, כי פתאום האחיזה שלו בי מתחזקת ודופק פועם לתוך דופק, פיעפוע איטי. אנחנו  שות(ק)ים קפה בגינה. היא עייפה מלבכות, ואני שמחה שהבאתי איתי את הגורה, שאפשר להביט בה משתוללת על הדשא וללטף לה את הפרווה, והיא מתנפלת עליה בליקוקים כנים וחיוּת תינוקית.

אחר כך, אני פורסת את חסותי על הכלבות שלהם עד אחרי השבעה: אוזן והעוגייה מובלות אלינו מהמושב, והגורה הקטנה שלי מאושרת.

עכשיו, כדי שתבינו את גודל הארוע, צריך להבהיר פה משהו. אנחנו מדברים על שלוש כלבות מדהימות, שכל אחת מהן בגודל של לברדור גדול (טוב, הגורה קצת יותר קטנה, היא רק בת חמישה חודשים אתם יודעים...) והבית שלי נראה כמו שדה קרב. צעצועים מכל הסוגים מפוזרים על הדשא. אני לא מדברת בכלל על החפירות בערוגה של הורדים.

טיולים עם שלושתן יחד הם בלתי אפשריים. הבוקר ניסיתי לקחת אותן אחת אחת. ניסיתי לחמוק עם הגורה, אבל הן זינקו החוצה, חצו את הכביש ורצו לשדה. נפל לי הלב לתחתונים... הן כלבות של מושב, אתם מבינים? אין להן מודעות למכוניות ואוטובוסים. וזה כביש דיי הומה בשעה הזו של הבוקר... הן נצלו בנס.

אז מה עושים? באנו אחריהן, הגורה ואני. תהיתי איך אני אחזיר את שלושתן הבייתה. אחרי השתוללות מקסימה שלהן בין החרציות (אם כבר - אז כבר) קראתי להן. הן באו אלי מכשכשות. אבל לא היו לי 3 רצועות. רק אחת. ורק שתי ידיים כדי להחזיק בקולרים. וכביש לחצות. עמדתי באמצע השדה וניסיתי למצוא פתרון. ממש סוג של פסיכומטרי.

דווקא הייתי ממש טובה בפסיכומטרי (ותראו לאן זה הביא אותי), ואני גם מאוד טובה עם ההולכים על ארבע. (חוץ מכשרון מולד ואהבה גדולה זה גם משהו בשפת הגוף, וחוצמזה אנחנו שותקים באותה שפה).

אז קשרתי את אוזן. היא הכי גדולה, והקטנות מעתיקות ממנה כל הזמן. הובלתי אותה ראשונה והן באו אחרינו. העוגייה כמעט נדרסה, אבל רק כמעט (מזל גדול). הן נכנסו אל החצר מכשכשות.

אין כמוני.

נ.ב. (או: דברים שחשבתי עליהם, וטרם כתבתי):

1 - "אני והיא לבד, והיין שלישי לנו, וכנף החשכה פרושה ומתפשטת". מסוג הספרים שלא הייתי יודעת בלעדיך. כמה טוב שאתה.

2 - אודי. אודי. אודי. הסתפר. רחוק מדי בשביל לגעת. קרוב מספיק בשביל לערוג. זה החוסֶר באִיש שמִזדָקֶף נכחוׁ או נוכחותו שחסרונה מזדָקף בּאִישוׁ?