~

הקומקום החשמלי שלי הרתיח את עצמו למוות. בסך הכל רציתי להכין תה מעלים. מלאתי את הקומקום בקצת מים והרתחתי, ובינתיים הלכתי לתלות על החבל סמרטוטים נקיים. כשנכנסתי חזרה המים עוד לא רתחו. זה היה מוזר,  אבל לא שמתי לב, ובמטבח, כמו באהבות של עיוורון, גם אם לא שמים לב מתחיל הריח.

כשהריח הגיע אלי (משהו בין בקלית לחשמל שרוף) נזכרתי שהקומקום מתחמם כבר המון זמן. פתאום התחלתי גם לשמוע פיפוצים קטנים של פלסטיק, כמו נקישות של מקור בלוח של עץ. פק פק. פק פק. נגשתי למטבח וניסיתי לפתוח את המכסה של הקומקום, אבל הוא להט. הסתכלתי מסביב. יכולתי לזרוק את כל הסיפור כמו שהוא לכיור, אבל הספל שאני הכי אוהבת עמד שם, כמו אנדרטה לכל הדברים שהם הכי נכונים, אבל בדיוק משומשים כהוגן וזקוקים לשטיפה. דברים כאלה, שהם בדיוק בעובי הנכון ובגודל הנכון ויש להם את המגע הנעים והמשקל המתאים והקיבולת הנכונה, אתה תחשוב פעמים לפני שתוותר עליהם בשביל דבר שמריח כמו משהו שאין לו סיכוי.

אז במקום לזרוק לכיור, תפסתי מגבת והורדתי את הקומקום מהבסיס שלו. אולי הייתי צריכה להניח לו להתקרר, אבל באותו רגע הייתי מרוכזת כולי בצורך לפתוח את המכסה ולראות את  החלל המתעוות מחום של הרס עצמי. כמו לתוכי, הייתי מוכרחה להסתכל פנימה, ישר ועמוק למקומות של החורבן, למרות שהכי נכון אולי להסיט את המבט. פתחתי את המכסה בזהירות. טיפות אחרונות של מים התאדו ב-תססססססס ארוך. הריח היה חריף וחשבתי לעצמי שזהו זה. ככה, בלי שום הכנה מראש, נגמר לי הקומקום החשמלי.