אני צריכה לעשות כל מני דברים שבחיים לא עשיתי ואין לי מושג ואין לי כלים ואני לא מכירה אף אחד ולא מצליחה למצוא מישהו שיתפנה בשביל להראות לי. אני מתדפקת על דלתות ומבקשת סליחה ו-"אולי אתם יכולים להראות לי איך?" לא נעים לי להפריע. כולם יודעים הייטב וכולם יכולים אבל כולם עסוקים מאוד בשלהם ולכולם אין זמן. רק לי. עוד שעה עוברת, ואני מתבאסת.
כבר כמה ימים שאני אומרת לעצמי "אז מה". מקבלת את המצב בשלוות נפש. מעבירה את הזמן בינתיים, הולכת הבייתה מוקדם, עד שמי שאחראי יחזור ויצמיד לי מישהו שיעזור... אבל היום נגמר לי. אני יושבת פה ומטפסת על קירות ולאיטי יוצאת מדעתי.
הייתי יכולה לנחש, אבל הידיים עוד לא מיומנות והעין לא מיומנת. יש כל כך הרבה סעיפים לטעות בהם, יש טעויות שאני אפילו לא יודעת שאני עשויה לעשות, וכל טעות קטנה יכולה להרוס בגדול. זה יכול היה להיות כל כך פשוט אם רק היו מראים לי איך !
אני אומרת לעצמי: יהיה בסדר. אז גם היום תנוחי. מחר יבוא יום חדש. למישהו יהיה בו זמן.
אבל ה"תנוחי" הזה. אוף. האורות ירוקים על מסלול שאפשר להאיץ בו, להמריא, לעוף גבוה ורחוק,
ובמקום זה אני צריכה לעמוד בצד, בכתפיים פרושות, ולחכות למכוון.
השבוע אני מרגישה כמו הדשא של השכן. בכל פעם שאני מרימה את הראש - כמעט פורחת, משהו מכסח לי את הצורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
