~

הגוזל חיי, נראה אפילו מתאושש אחרי בוקר של כמעט ערש-דווי.

העורב ארב כל היום, אבל השגחתי.

אודי צץ בזמנים מוזרים.

מותק תטוס היום חזרה לאמריקה ולא הספקתי ממנה בכלל.

הן רצו שאבוא לרקוד ולא באתי.

ולא למדתי כלום.

איך זה שזה ממש מעניין ואני לא מסוגלת לשאת את זה.

ובמקום זה אני משקיפה על הפקאן מצמיח עלים ראשונים

ועל הורדים מטריפים

ושותה הרבה קפה

(יותר מדי)

וקוראת שוב מכתבים

ומעיזה אפילו לקרוא כמה עמודים

(בהחבא)

מהיומנים של סלביה פאלת'

ומהיומנים של סבא

(איש שמעולם לא הכרתי)

שמצאתי באחת המגרות

(ועל זה עוד צריך לכתוב בנפרד.

אבל לא עכשיו.)

לא עכשיו.

עכשיו אני עסוקה ברחמים עצמיים ורגשות אשמה

( מה את עושה פה?! לכי ללמוד! ).

אבל העיצוב חדש. יפה?

יפה מאוד.