~

הלבד הטוב הוא הקורנפלור של השתיקה. היא מתבשלת, הולכת ומסמיכה, ויותר ויותר מחשבות מתמוססות בה למילים שמותר רק לכתוב.

שברים של שורות ממלאים אצלי את הפינות של החיים: מאחורי קבלות של חניונים במכונית, על קצה של עיתון בסלון, לרוחבו של יום ריק ביומן, על צד אחורי של חשבונות מכולת בתחתית התיק. שורות של קוד. משהו שמישהו אמר. משהו שפתאום חשבתי. אני אוספת מילים כמו אישה שאוספת שברי אגרטל, שאולי אחר כך יהיה לה זמן להדביק.

אין אחר כך כזה אם לא יוצרים אותו, ושורות שלא כותבים אותן הן כמו ענן שלא עצרת להביט בו. כמה דקות - והוא איננו. כמה דקות קצרות של חוסר תשומת לב.

חשבתי שבהעדרי אכתוב יותר, אבל זמן המילים שלי הפך לכלום. בלילות אני יושבת מול המחשב ובמקום לכתוב את שלי אני מזנקת ברשת לכאן ולכאן, ואני קצת כמו דג שנלכד ויודע שבבוקר ידיים עבות של מציאות ימשכו אותו החוצה, למקום שאין בו מילים כתובות לנשום מתוכן ולהתעטף בהן ולרחף בהן בכל המימדים כולם.

תובנה לשנה החדשה: מי שמרגיש ככה, ולא חשוב מה הוא בעיני עצמו, צריך פשוט להניח לזה, ולכתוב.

(ובינתיים, לפחות עד נובמבר, כאן זה לגמרי בסדר).