ופתאום כל המילים שכתבנו מרעידות אותי, ואני קצת כמו לפני הצניחה החופשית, שחיכיתי לה כל כך, וכמו אז גם עכשיו אני יושבת שם, גבוה בשמיים, עם הרגליים משתלשלות באוויר, משתדלת שלא לחשוב בכלל על הנחיתה, וקשורה בכל הגוף שלי לאיש אחר (זה אתה), שהוא קצת זר, אבל מאיזושהי סיבה אני סומכת עליו לגמרי שהוא ישמור עלי. שישמור עלינו, שלא נהיה כבדים ונתרסק, שנחייך, שנרחף כמו שתי נוצות, ננחת לאט, ואז, ואז, אסור לחשוב מה אז, אחרת לא נעז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
