~

- אז תרשמי: עוד שתי צלחות ריקות, שני מזלגות לילדים, כוס מים עם קרח, בלי לימון, וקשית, קפה הפוך, חלש, מחלב דל שומן, עם קינמון, בלי קצף, בכוס גדולה מזכוכית, אבל שיהיה רותח. רשמת?

- כן. אני יכולה לפנות משהו מהשולחן?

- את הצלחת הזו כן. את זאת לא. את יודעת מה? את זה תשאירי, כי אולי הוא עוד יאכל. אבל את ההוא תפני. ותביאי לנו עוד לחם. וריבה.

- טוב.

- אני נודניקית? אני מצטערת שאני נודניקית. 

- זה בסדר. זו העבודה שלי.

למה לעזאזל זו העבודה שלי?!

בסוף המשמרת עזבתי.

לא בגלל היום הזה. לא בגלל האישה הזו. פשוט כי נמאס לי. כי קשה לי. כי נשבר לי למלצר בסופי שבוע אחרי חמישה ימים של עבודה. כי מתנפחות לי הידיים וכואב לי הגב. כי נראה לי לא הגיוני לעמוד ולשטוף כלים או לסחוב פנימה והחוצה שולחנות, ומנות, וכל הזמן להתנצל על הזמן שעובר ועל מנות שמתעכבות ועל זה שהסלמון נגמר, ושמזג האויר חם מדי או שאין מקום בפנים. כאילו שאני אשמה. עזבתי.

- אז ככה את מודיעה לי שאת עוזבת?

- כן.

- זה נראה לך הגיוני?

- כן. זה לא מתאים לי יותר. אני חוזרת לאוניברסיטה, ואתה יודע שאני עובדת כל השבוע במשרד ובמעבדה.

- לית, את לא יכולה לעשות לי את זה. אני צריך אותך.

- אני יודעת. אני מצטערת. אתה תסתדר.

במשרד אני אמורה לסיים עד סוף החודש. המחליפה שלי מלאת אנרגיות ואני כבר עייפה מלדבר. עוד שבוע מתחילים הלימודים. אני מחכה לזה.

אני לא יודעת איך אני אגמור את החודש עם המלגה (שגם החודש לא נכנסה). אני יודעת שאני צריכה לשבת ולחשב כמה עולה לי כל דבר וכמה נשאר אחרי הארנונה, החשמל, הטלפון, הדלק, קצתרבות, הכתיבה והאוכל של החיות. אני צריכה להתחיל לנסוע לסופר הרחוק שהוא הרבה יותר זול, להכין סנדוויצ'ים בבית במקום לקנות, להצטמצם. אני יודעת שההורים יעזרו לי אם רק אבקש, אבל אני לא רוצה לבקש. אני חייבת לקנות כסא חדש למחשב לקראת הלימודים. כיסא רך. אולי אני אשבור את החיסכון הקטן של המסע הבא. ממילא יש שם בערך מספיק לכסא, והמסע עוד דמיוני.

עם ובלי קשר: בנוסף להתפוררות הרגילה, אבחנו גם UP. פתאום אני יודעת למה בא חלק מהכאב. פתאום אני יכולה להשמר ממנו, אבל מסתבר שאני לא יודעת איך לחיות בזהירות. אני לא יודעת לבקש עזרה כשאני יכולה לבד. אני לא יודעת לעצור כשקשה לי. אני מהסוג שמתאמץ. שמנסה בכל הכוח. עכשיו פתאום אני יודעת שאם קצת קשה לי (למשל לסחוב את השקיות הכבדות) זה אומר שאחר כך אני אתנפח ואכאב עד שיהיה כמעט בלתי נסבל. אני צריכה ללמוד להקל עלי. אני צריכה להשתנות.

הכל מאוד מבלבל אותי.