"בכל פרידה שהייתה לי משהו נשבר, וככל שהביחד התארך הקליפה הנשברת הייתה עבה יותר, והתוך עדין יותר, חשוף יותר, כואב יותר,רגיש, כמו פקעת עצבים רועדת. וכמה כואב זה מוכרח להיות אחרי כל כך הרבה זמן, אני לא יודעת, אפעם לא הייתי כל כך הרבה זמן, ועכשיו אני יכולה רק לנחש עקומה סיגמואידית, ולהביט לך לתוך האישונים מבעד לעפעפיים החולמים שלך. ומתפרקים בזה. בטוח מתפרקים בזה, וכמה זמן מוכרח שיעבור עד שאפשר להתעטף במשהו מחדש אני כבר לא יודעת. בני ברברש כתב במיי פירסט סוני שרוב האנשים שיורדים לביצה חוזרים עם טינופת דבוקה עליהם, והחכמה היא לחזור משם עם הנרקיסים, והלוואי ותמצא אותם כבר, את הנרקיסים האלה, ותוכל להתנער מהביצה הזו ולהטמין את הבצלים ההם שיפרחו לך בכל שנה ותתבשם מהם ותחייך ותהדק את היד שתחפון נוכחם והיא תהדק אותך בחזרה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
