לכבוד יום הולדת אחד, ולכבוד היותינו חבורה של בשלנים מלאי יומרה, נערכה מסיבת יומולדת קולינרית בחדר האוכל של פיצי. כל אחד הביא מנה חלבית משובחת, פרי מטבחו הקודח, ופיצי תיאמה את התפריט כך שיכיל מנות ראשונות, שניות וקינוחים, אלכוהול לרוב ושלא יהיו שני אנשים שמכינים אותו דבר.
בשתיים וחצי זה התחיל. בערך בחמש זה נגמר.
היה טעים. מאוד.
היו שם סלט ירקות מושקע בטירוף, פטריות שמפניון ממולאות, בטטות ותפו"א בתנור, פשטידת ברוקולי, לזניה צמחונית, פוקצ'ה עם פסטו וחצילים קלויים, סלט פסטה קר עם עגבניות שרי, עוגת גבינה עם פירורים, ועוגת טריקולור מדהימה של ארז, שמתעלה על עצמו בכל אירוע. (הייתה שם בערך חבילת שוקולד וחבילת שמנת בכל פרוסה).
הייתה גם קפיריניה, והרבה יין, ואם הייתי יודעת מה הם הולכים לעולל לי, החולירות, לא הייתי שותה מהם כל כך הרבה, כי בהמשך התחיל להתגלגל שם איזה משחק שכזה שבמהלכו מצאתי את עצמי מתחרה עם איזה בחור במהירות הלגימה של איזה גועל נפש אלכוהולי שעורבב במיוחד למטרת המשחק (רק אחר כך גילו לי שהוא הכיל בערך כל מה שהיה שם בבית - קורונה ודיאט קולה לימון ואבסולוט וקשסה בעעעעעע). הפסדתי, אבל רק בכמה שניות זעומות. פרס שני (ואני חושבת שגם פרס ראשון) היה בחילה נוראית והקצנה אלכוהולית של רגש. לא מהסוג הטוב.
ציור אבורידג'ני.
פתקים קטנים מתפזרים בין החדרים, ובמכונית, ועל שוליי העיתונים. כל כך הרבה מילים צפות מתוך הערפל החד הזה. אני יושבת מולי ורושמת דיוקן עצמי של מילים, כמו צייר אבורידג'ני, קווי מתאר של גוף בנקודות צבעוניות, ובתוכו כבד, מעיים, לב, איך הם ידעו לצייר את מה שבפנים, ואת, כשאת כותבת ככה את שקופה, מנסה לכסות את הפנים להצטנף בזה לתוך החושך, אבל כמו ב"מסע המופלא" את רואה דרכך, וכל היקום פתאום חד משמעי ודו משמעי ומעורפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
