~

בלי תאור גרפי מדי (אין דבר מבחיל יותר מכוויות), המצב, שכבר הספיק מאוד להשתפר, החל להתדרדר היום בוקר. בצהריים כבר כאב מאוד, אבל לא היה עם מי לדבר, אז רק בערב האחות נתנה לי אופטלגין, הורידה את התחבושות, הזדעזעה קצת וקראה לכירורג.

התעודדתי ("עוד כמה ס"מ של כוויה והייתי שולח אותך מיד לאישפוז"),

התבאסתי ("זה נראה כמו התחלה של דלקת"),

הקשבתי בתשומת לב ("זה יקח עוד כמה שבועות טובים.  את צריכה להמשיך להחליף תחבושות כל יום, ולשים לב שכף היד לא מתנפחת"),

והסתממתי ("אוגמנטין, והרבה ממנו. אסור שזה יזדהם").

מאז היד שלי היא סוג של רדיאטור, וגם האופטלגין הנוזלי חזר לשימוש. דוקר לי ומגרד לי וכואב לי. אני מבואסת מחוסר המעש, מהמחקר שנעצר, מהג'יפה שהצטברה בבית ומהפקעות ששוכבות בארגז במקום לנבוט.

השמש שוקעת מוקדם והחושך יורד ומסמיך מהר, ומסתחרר וממלא את כל החדרים. ההסתגרות קלה ומתבקשת, אבל על הקירות מרחפים צללים ארוכים של עצבות, ואני לא אכנע לזה. אתם שומעים אותי? אני לא אכנע לזה.

(דרושה מתודה).